רבי יעקב מאיר היה דומת מופת שכיהן בין השאר כראשון לציון, חכם באשי וגם רבה של סלוניקי. הנה 10 דברים שלא ידעתם עליו:
אמרו רבותינו "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל", ולרבי יעקב מאיר ע"ה לא היה הרבה מזל.
לא כשנבחר ברוב מוחץ של קולות לכהן כחכם באשי של ארץ ישראל ואף קיבל "פירמן" רשמי (כתב מינוי מהשלטון הטורקי) ואז התהפכו עליו כל מתנגדיו לבטל את מינויו בגלל תמיכתו בהשכלה ובציונות, עד שנאלץ להתפטר בעצמו, שלא לגרור מחלוקות בקהילה היהודית שגם ככה הלכה ונתפלגה מיום ליום.
לא כשנשרפו כליל כל בתי הקהילה היהודית בסלוניקי ובתוכם כל כתביו, פסקיו, מכתביו והגיונותיו ולמעט תשובות והסכמות מעטות המעטרות כמה ספרים אחרים, לא נשאר בידינו מאומה.
ובכל זאת, הנה עשרה דברים שאולי לא ידעתם על הרב יעקב מאיר:
1. אף שהרב נולד וגם נפטר בירושלים, היה לו קשר הדוק עם קהילת יהודי סלוניקי מכמה סיבות: אביו, כלב מאיר (המכונה "מירקאדו") נולד בסלוניקי ואף שהיה סוחר בעל שם גדול והצליח מאוד בעסקיו, עלה לציון כשחש כי עת לחננה כי בא מועד. גם אשתו של הרב, רחל ע"ה, אף היא ממשפחה מיוחסת מיוון. לימים נתמנה גם הרב לרב ראשי בסאלוניקי ושימש שם כ12 שנה עד ששב לארץ והקים כאן את הרבנות הראשית. אגב, באמצע שנות שימושו כרב הקהילה בסאלוניקי אזלו כוחותיו והיה חפץ להתפטר ולשוב ארצה. הוא לא עשה את זה פשוט כי "רק" 1500 מתושבי העיר היהודים שבתו ממלאכתם ועמדו בכניסה לביתו ואמרו לו שיצטרך לעבור אותם אם ירצה ללכת…
2. כמנהג יהודי ספרד גם הרב לא רצה להתפרנס מלימוד התורה ושאף להנות מיגיע כפיו ולכן עסק בחלפנות כספים. אך מכיוון שעבודה זו הייתה פחות נחשבת בקרב הלמדנים, עבר להתגורר ביפו, שם לא הכירו בגדולתו התורנית. הוא חזר לירושלים רק לאחר 5 שנים, כשרבי ברוך פינטו, אחד מדייני ירושלים, הקים לרב ישיבה פרטית בביתו והתחנן אליו שישוב ללמוד תורה בירושלים. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.
3. אחד ממסעותיו המפורסמים ביותר כשד"ר ועד עדת הספרדים היו לבוכרה מקום הולדת משפחתי מצד אמי. לרב לקח *שלושה חודשים* של מסע מפרך להגיע לשם היות והדרך עברה דרך טורקיה, נמל אודסה ומסע מושלג לבוכרה. כמה שנים ספורות לאחר ששב הרב מבוכרה, נבנתה מסילת ברזל מבוכרה לפרס ולעירק. הדרך שארכה לרב 3 חודשים התקצרה ל3 שבועות בלבד.
4. בניגוד להלכה הרווחת על איסור כניסה לכנסיות הנוצרים, נהג הרב היתר כן לבקר במקומות אלו. אינני יודע האם משום יחסי דיפלומטיה בהם הרב ראה חשיבות עליונה או משום שסבר שבימינו אין בכך איסור (כך פוסק גם הר"י משאש), מה שאני יודע הוא, שהרב קוק, עמיתו שלרב, לא ראה זאת בעין יפה. גם את גלימתו של הרב עיטרו מדליות רבות, חלקן בצורת צלב, והרב לא ראה בעיה בענידתן, והרב קוק, כן.
5. אם כבר דיברנו על מדליות ועיטורים, אז מה הסיפור של כל אלו? הודות להיסטוריון משה דוד גאון (אבא של) וספרו המונומנטלי "יהודי המזרח בארץ ישראל" אנו יודעים מהיכן קיבל כל עיטור ועיטור, מה שמעיד אגב על תפיסתו של הרב את עבודת הרבנות – שגריר של עם ישראל. פרנס לציבור. מוציא ומביא. ולא רק אחראי על הוצאת פסקי הלכה מפעם לפעם ומכירת החמץ לגויים בפסח.. ואלו הן המדליות:
א) מאת סולטן טורקיה עבד אל חמין השני, אות כבוד מג'ידיה מדרגה שניה, 1907. ב) מאת סולטן טורקיה מוחמד רישאד, אות כבוד עות'מניה מדרגה א', שעון ושרשרת זהב עם שמו חרות עליהם, 1910. ג) מאת קונסטנטין מלך יוון, אות כבוד של קולונל צבאי, 1910. ד) שני אותות מאלכסנדר יורש העצר של סרביה לימים מלך יוגולסביה, שרשרת הכבוד הגדולה בשנת 1908 ואות כבוד של קולונל ראשי בשנת 1920. ה) מאת הקהילה הצרפתית, אות כבוד של המחנה "לגיון דיאוגור" ע"פ בקשת המצביא הראשי, 1918. ו) מאת ממשלת בריטניה אות כבוד CBE של קולונל אנגלי, 1923. ז) שני אותו מאת חוסיין מלך ערב, שרשרת הכבוד למלכי ערב בביקורו אצלו ואות כבוד מיוחד לראשי הדת, שניהם בשנת 1924.
6. בשנת תרמ"ב הצליח לשכנע במעמד מיוחד ומרגש בעיר העתיקה את העולים מתימן (אעלה בתמ"ר, זוכרים?) שלא להקים לעצמם עדה נפרדת אלא להצטרף לעדה הספרדית הקיימת, שכן פסיקותיהם ואורח חייהם לא שונים בהרבה מאלו. התימנים הסכימו. עד שהרב נסע ליוון ואז התימנים הקימו לעצמם עדה נפרדת.
7. היה מהפועלים והדוחפים הגדולים ביותר לתחיית השפה העברית יחד עם הרב חיים הירשזון וכמובן עם אליעזר בן יהודה. בזכותו קם בירושלים גן הילדים הראשון דובר השפה העברית. למעשה, מיודעתנו "האקדמיה ללשון העברית" היא גלגול מאוחר של הארגון שהוא עצמו הקים בשם "שפה ברורה".
8. הרב נתמנה לנשיאה של ישיבת "פורת יוסף" ע"פ צוואת המקדיש יוסף ששון ז"ל מבומבאי. בין היתר דאג הרב להשלמת הבניין שהחלה הקמתו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. אגב, בימים בהם כיהן הרב כנשיא הישיבה, וגם כמה שנים לאחר מכן, תלמידי הישיבה למדו תורה יחד עם לימודי השכלה ומדעים…
9. היה יד ימינו של החכם באשי הקודם, הרב יעקב שאול אלישר ע"ה, שסמך על כל פסיקה ודעה שלו עד שהורה לכל הפונים אליו "לכו אל יעקב מאיר אשר יאמר לכם תעשו". כך גם היה "המאמן" האישי של ממשיך דרכו הראשל"צ הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שגם לו תקופה ברבנות בסאלוניקי, אך קצרה בהרבה. בתקופה שלא היה הרב מאיר בארץ נתחלפו כמה וכמה ראשונים לציון במאבקי כח לא יפים בלשון המעטה שהורידה פלאים את קרנו ומעמדו של תואר הראשון לציון, תקופה הנקראת "הפלייטו". כדאי לקרוא על זה, מרתק.
10. הנצחתו של הרב לוקה בחסר, בלשון המעטה. למעט בול שיצא בשנת 2006, רחוב די קטן בשכונת מקור ברוך בירושלים, לא ידועים עוד מפעלים או הנצחות לרב לצערנו. לפני מס' שנים יצא ספר ביוגרפיה מקיף אודותיו בשם "מחכם באשי לרב ראשי" שכתב ד"ר דוד אשכנזי ויצא בהוצאת יד בן-צבי.
זכותו תגן עלינו.
צלב על גלימת הרב הראשי?!
עוד בשבתו כרב מקומי בבגדאד, הרב יצחק נסים, מי שלימים יכהן כראשל"צ והרב הראשי הספרדי לישראל נתן מענה לשאלות הלכתיות רבות.
בין היתר, נשאל הרב על יהודי שביקר בישראל ושב לבגדאד "והיה מספר בשבח הארץ ויושביה, ובכלל הדברים אמר שמעלת כבוד הרב הראשון לציון כמהר"ר יעקב מאיר שליט"א נתכבד ממלכים באותות כבוד גבוהים ועונד אותם על חזהו" והוסיף לומר:
"ובאותותיו אותות שיש עליהם צורת שתי וערב (צלב)".
אמת כי, הראשל"צ רבי יעקב מאיר, החכם באשי, קיבל מממלכת בריטניה מדליית זהב בצורת צלב. השואל מתאר שאחד מן השומעים לא האמין למשמע אוזניו וגער באותו מספר והאשים אותו בלשון הרע חמור כנגד גדולי ישראל. האם הכצעקתה? האם יש בכך הוצאת שם רע על גדולי ישראל או שמא אין בענידת אות מדליית שתי וערב זו איסור כלל?
הרב נסים בתשובתו (מופיע בשו"ת יין הטוב חיו"ד סי' י"א) דולה ומשקה מפוסקים רבים את העקרון ש"צורות שתי וערב שמשתחווים להם דינם כדין צלם ואסור להנות מהם בלא ביטול, אבל אותם שתי וערב שתולים בצוואר ל ז כ ר ו ן לא נקראים צלם ומותר" (לדוג' רמ"א יו"ד קמ"א א', תרומת הדשן, ראבי"ה, ועוד) ואף שיש מהאחרונים שמחמירים, מדייק הרב ניסים ששתי וערב שבתכשיטים מותר לכולי עלמא, ושכן הוא המנהג להקל כפי שהעידו רבים.
ולכן מסכם הרב נסים את דבריו ואומר "ולעניין נידון דידן בצורת שתי וערב שנותנים המלכים לאות הוקרה וכבוד, הנה כיוון שעושים זה במיוחד לשם כך הסברה נוטה להקל ואילו יותר מאותם שבתכשיטים" ואף הביא סמך מדברי רבי אברהם פלאג'י שכתב שאותם ה"נישאניס" (מדליות כבוד בלאדינו) לא שייך בכלל חשש של עבודה זרה, שהרי הם נעשו לחלוק כבוד למי שמוצא חן בעיניהם.
סוף דבר, העניין מותר. והמבקר בארץ וחזה בזיו פניו של המהר"י מאיר זצ"ל וראה שתי וערב תלוי על גלימתו, ראה אמת, והמוחה בידיו שדיבר סרה על גדולי ישראל לא טוב עשה, אף שהרב נסים שם כתב כמה דבריו לדונו לכף זכות על שלא ידע הלכה זו.
ואחרי תשובה של 3 עמודים וחצי מלאי מקורות וחידושים, סיים הרב נסים ב"התנצלות" לשואל:
"ורשאי אתה להראות דברי אלה לתלמיד חכם שירצה לעיין בזה, כי מפני טרדותי לא יכולתי להתעמק בדבר ולחפש בספרי הפוסקים כראוי, ועוד חזון למועד בלא נדר, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות, אמן".
אודות הדג הגרוזיני. מבט על אחת מתשובות הרב ששרדו
***
כמידי שנה סמוך למועד האזכרה של הרב יעקב מאיר ע"ה אנו מנסים לדלות מתהום הנשייה תשובות של הרב ששרדו בדרך זו או אחרת, שהרי רובם המוחלט של כתביו אבדו בשריפה הנוראה בסלוניקי ב1917.
אחת התשובות שהצלחנו להניח עליה את ידינו, בזכותו הגדולה של ר' אלי זייתוני הי"ו, הנה תשובה מפליאה שכתב הרב בשנת ה'תרצ"ד, 1934, בשבתו על כס הרבנות הראשית לישראל:
הרב מיכאל דווידיאשווילי הוא ראש בית הדין בכותאיסי שבגרוזיה, גאורגיה בימינו. והוא שולח לרב יעקב מאיר שאלה אודות דג הקאמבולא הלוא הוא הפוטית הידוע בכינויו "דג סול". הם שנים רבות אוכלים אותו אבל לאחרונה צצו כמה מערערים למנהג וטענו שאין לו קשקשים, אם כן, האם הכפתורים שתחת העור שלו נחשבים לקשקשים? האם הוא כשר כמו שנהגו? או שמא יש ממש בטענת המערערים והוא אסור באכילה?
תשובתו של הרב מאיר ע"ה מתוקה להפליא מתחילה ועד סופה. הוא פותח בכך שבכדי לעמוד על טיב הדג הוא פנה למומחים ביותר בתחום שהם, ובכן, הדייגים! כמה פשוט. לאחר מכן הוא אומר – תבדקו בעצמכם! אם תמצאו קשקשים, ודאי שמותר, ואם לא – אז אם ת"ח שבעירכם נהגו לאוכלו, אל תפקפקו אחריהם. ואם לא תמצאו ת"ח, הרי המנהג שלכם לאוכלו נחשב כמסורת אבות (ספרתי, הוא מציין 5 פעמים את המילה "מסורת" בפיסקה אחת!) ומותר , ואם יש מקומות שאינם אוכלים אותו, זו לא ראיה שאסור אלא שהם פשוט לא קיבלו היתר מאבותיהם!
ומסכם כך:
"לכן יכולים אתם לסמוך על המסורת ויוכלו ענווים וישבעו בלי שום חשש, ועליו ועל כל העדה יחולו ברכת טוב".
מנהג הרב יעקב מאיר בשבת פרשת כי תבוא
"לבנו הקטן דאב כשעלה לתורה שמש בית הכנסת חכם אלעזר לוי, יהודי פשוט ומופלא, בשעת קריאת הקללות בפרשת “כי תבא”. הקללות הללו סימרו את שערות ראשינו ועשו את בשרנו חידודין חידודין. בקללות הללו נעשה גם שימוש בחיי יום יום. “קי טי אלקנסין לאס מאלדיסיוניס די לה פרשה די כי תבוא” לאמור, ישיגוך הקללות של פרשת כי תבוא, היתה אמירה שבה קיללו איש את ריעהו ואשה את חברתה. הקורא בתפילה עבר על הקללות בחפזון, בלחש, וללא סלסולי טעמים. אותה שעה נשכחו מלבנו גערותיו ונזיפותיו של חכם אלעזר לוי. וכשנגמרה הקריאה והחזן הרים את קולו “אלה דברי הברית” נשמנו לרוחה. נשאנו עינינו לעבר השמש כדי לראות אם עדיין חי וקיים הנהו. חכם אלעזר לוי היה יורד מהתיבה מדוכא, כאילו ספג מלקות, לא בשל חטאותיו בלבד, אלא גם בשל חטאיה של העדה כולה. לפעמים היה שמש בית הכנסת שוכר בפרוטות מספר אדם אחר כדי שיסכים לעלות לתורה במקומו בקטע זה של פרשת השבוע “כי תבא”.
אולם לא הכל נתייראו לעלות לתורה בפסוק זה של הקללות. סיפרו על הסוחר חזקיה טאג’יר שדוקא העליה לתורה במקום זה הביאה לו הצלחה במסחרו. כדי להוציא מלב המון העם את האמונה כי עליה זו ממיטה, חס ושלום, אסון, היה הראשון לציון, הרב יעקב מאיר, עולה בעצמו לתורה בקטע זה של הפרשה"
מתוך: ילדות בירושלים הישנה: פרקי הווי מימים עברו / יעקב יהושע
קשרי הרב יעקב מאיר עם בנימין זאב הרצל
הראשון לציון הרב יעקב מאיר זצ"ל, היה תומך גדול בהשכלה בהשכלה, בתנועת הציונות ובהרצל. תמיכתו זו הקנתה לו באותם ימים אהדה רבה בקרב אנשי ירושלים, אך יחד עם זאת עמדה לו למכשול מאת מתנגדיו והשלטונות העות'מאנים לימים כשיתמנה לראשונה לחכם באשי בשנת 1906. מאבק קצר אך מר ממוות שגרם לרב לוותר על מינויו ולִגלות לכהן בקודש כמנהיגה של ק"ק סאלוניקי שביוון, ממנה ישוב 12 שנים מאוחר יותר, ברוב הדר ופאר, ויניח את היסודות לבניין הרבנות הראשית לישראל.
מקצת מקשריו עם הרצל:
הרב יעקב מאיר היה *היחיד* מבין רבני ירושלים שהלך להקביל את פניו של הרצל בבבית מרכוס בירושלים בזמן ביקורו בארץ בשנת 1898, והיחיד שנפגש עמו לבקרו במלונו למרות האיסור הגורף של ההנהגה הרבנית, הן האשכנזית והן הספרדית, והן אזהרה של הרב משה הלוי החכם באשי של תורכיה, שלא להפגש עם הרצל בכדי שלא להחשד ע"י העות'מאנים בשיתוף פעולה עם תנועת הציונות.
כמו כן הוא כ"כ רצה שתצא פגישתו של הרצל עם קיסר גרמניה וילהלם השני עד שהיה מוכן לפנות את כיסאו ולהתחלף עימו, אלא שהשתתפותו של הרצל לא הייתה מקובלת על מושל ירושלים התורכי ניזאם ביי, ולכן לא עלה בידו לקיים את אותו חילוף.
כאשר נודע על פטירתו של הרצל, פנה הרב יעקב מאיר יחד עם אליעזר בן יהודה לחכם באשי הרב יעקב שאול אלישר ע"ה בבקשה לערוך מספד להרצל, "המנהיג הציוני", ובזכותו הוכרז יום אבל, סגירת כל בתי העסק בירושלים ומספד ארוך בבית הכנסת ע"ש רבן יוחנן בן זכאי.
דבריו בראיון לעיתון יהודי בשנגחאי:
"האמונה בתחיית העם ובשיבתו לארצו היא הלאומיות וכשם שמי שאינו מקיים את התורה, אינו יהודי שלם, כך מי שמקיים את התורה, אבל אינו מאמין בתחיית האומה וארצה הוא גם כן יהודי לא שלם […] היהודי השלם הוא מי ששומר גם דת, וגם מאמין בתחייה ובגאולה […] אין לאומיות לחוד ודתיות לחוד".
דעתו על הסתדרות המזרחי:
"הסתדרות המזרחי היא היותר קרובה לרוחנו, והיותר מתאימה לתכונתנו המזרחית, בהיותה אוחזת ביד אחת את הדת, ובשניה את הציונות. לכן הנני פונה בקריאה חמה זו לכל החרדים לדבר ה' אשר ליבם הומה באהבה לדתם ותורתם, עמם וארצם, אשר בכל קהילות הספרדים במזרח – לתת את ידם לציונות הדתית ולהסתפח אל דגלה".
הראש"ל הרב יעקב מאיר, קול קורא לקהילות הספרדים בארצות המזרח, 1924.
דברי הספד על הרב לאחר פטירתו בט' סיוון ה'תשצ"ט
"המוהיקני האחרון והחלוץ הראשון" –
זוהי הכותרת שנתן העיתונאי והפעיל הציוני יצחק רפאל מולכו להספדו על הרב יעקב מאיר זצ"ל ביום השבעה.
"עם הסתלקותו של הראשון לציון, הרב יעקב מאיר ז"ל", כך כתב מולכו, "נסתיימה תקופה של שלשלת רבנות מפוארת – לא בלבד של ירושלים וארץ ישראל, אלא אף של כל העולם הספרדי". בהמשך דבריו אמר כי "הרב מאיר, ז"ל, היה מזיגה נפלאה של הרבנים וראשי היהדות הספרדית שקדמוהו. היו בו ניצוצות של דון יצחק אברבנאל ודון יוסף נשיא, הרמב"ן ושלמה מולכו".
על קשריו הענפים עם מנהיגי העולם כתב מולכו: "בהתייצבו לפני מלכים ורוזנים עמד תמיד בקומה זקופה וחוט של חן על שפתיו. ידע לדרוש את זכויות עם ישראל הנרדף והשב לתחייה וכולם התייחסו אליו בכבוד גדול".
גם על גישתו הרעננה של הרב למדע והשכלה כתב מולכו בהספדו: "הרב מאיר אהב את העם והחיים ולא נסתגר בארבע אמות של הלכה בלבד. בניגוד לדעות, ששררו בראשית תקופתו, היה נאמן להשכלה: למד ורצה, שכולם ילמדו שפות זרות וירכשו להם ידיעות כלליות. היה בעל נימוסים ודרך ארץ שאיפשרו לו לעמוד ולשרת בכבוד גדול את הציבור העברי בגולה ובארץ".
הרב פישמן מימון, מראשי המזרחי ומהחתומים על מגילת העצמאות, ציין שהרב מאיר היה "הראשון מבין רבני ארץ ישראל שנתן ידו לציונות".
ממשיך דרכו של הרב מאיר, הרב בצמ"ח עוזיאל ע"ה, גם ספד לרב בשבעה באומרו:
משאת נפשו הכבירה שבה הכיר תעודת חייו והייתי נר לרגליו…היא: גאולת האומה בפנימיות נפשה. מנקודה זו התפלגו שתי פעולות מרכזיות מאוד מאוד: אחדות האומה והרמת כבודה, התנערותה משפלות דלותה והתגברות רוחה. מכאן נובעת התמסרותו הרבה להחייאת שפת קודשנו, אוצר נשמת האומה וגנזי רוחו והשלטתה בפי הדור העתיד, שהוא חזה בו את דור הגאולה".
בליל שבת, ט' בסיוון ה'תרצ"ט (1939), בשוכבו על מיטת חוליו, כשלצידו עומדים בני משפחתו, לקה הרב מאיר בליבו, קרא קריאת שמע ונפטר.
מיטתו הועברה ביום ראשון מביתו לבית היתומים הספרדי ברחוב יפו, שם נישאו הספדים ממנהיגים, רבנים וראשי העדות, כאשר אותות הכבוד שאותם נשא הרב מאיר בחייו על גלימתו נישאו כעת לעיני הקהל על גבי כרית מעוטרת על ידי שני הקוואסים ששירתו את הרב. "ביטול מלאכה" הוכרז כאות אבל ע"י הסוכנות היהודית הוועד הלאומי בירושלים, בחיפה, בתל אביב ובערים נוספות.
