מרן הרב יוסף משאש זצ"ל (היו"ם, תרנ"ב – תשל"ד) נמנה עם גדולי חכמי מרוקו במאה העשרים. הוא שימש כרב ודיין בתלמסאן, מקנס וחיפה, חיבר שלושים-ושלושה ספרים בכל תחומי התורה – מהם שו״תים מונומנטליים כ"מים חיים", "אוצר המכתבים", ומהם דרשות והגות פרשנית כ"נחלת אבות", "מנחת יוסף" ועוד – והותיר גם פיוטים, דרשות והסכמות שחידושיהן הפכו למקור לימוד בפני עצמו. היו"ם פעל להנחלת החינוך הדתי והציוני ולבניין ישראל במדינתו, תוך הפצת תורה בשפה מונגשת, עשירה ומליצית שמעידה על גאונותו ההלכתית, בקיאותו המופלאה באוצר הספרים היהודי, ונפשו הפיוטית אומנותית.
דמותו זכתה להערצת גדולי הדור, ובהם הרב שלום משאש, הרב שלמה גורן, הרב עובדיה יוסף, הרב אונטרמן, הרב משה מלכה, הרב ניסן רוזנטל, הרב דוד שלוש ועוד רבים שהפליגו בשבח חריפותו, מתינותו וקדושתו.
בן דודו הרב שלום משאש זצ"ל (רבה של ירושלים), הגדירו "המאור הגדול, אחד מן הרמתיים, מזוקק שבעתיים, סבא דמשפטים, מבני עליה מעטים, עטרת זהב גדולה, משיירי כנסת גדולה, כמלאך האלהים זיו פניו ותוארו, נזר ישראל ופארו, הרב הגאון, מעוז ומגדול, הדיין, החריף, הפסקן, הלמדן, המתמיד, המורה, המטיף, הדרשן, המשורר, הסופר המובהק, המליץ הגדול, הצייר, כמוהר"ר רב הוד יוסף משאש זכר צדיק לברכה".
הרב יוסף משאש נולד בעיר מקנס למשפחת רבנים מיוחסת, בן לרבי חיים משאש ולמרת שמחה לבית גנו. כבר בילדותו ניכר בכישרונו הרב ונשאב לעולמה של תורה, לצד חשיפה לעולמות השפה, השירה והמליצה – יסודות שילוו אותו כל חייו.
בעקבות פנייה מקהילת תלמסאן שנזקקה לדמות רבנית איתנה, עבר לשמש כרבה של העיר. בתקופה זו, שבמהלכה התחוללו שינויים תרבותיים וחברתיים משמעותיים בצפון אפריקה, עמד הרב משאש כחומה בצורה מול תהליכי התבוללות וחילון, והשיב שאלות רבות בהלכה – רבות מהן ייכנסו מאוחר יותר לספרו המרכזי "מים חיים".
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נקרא רבי יוסף חזרה לעיר הולדתו כדי לשמש בה כרב ודיין ראשי לצד הרב יהושע בירדוגו והרב רפאל ברוך טולידאנו. במקנס התבלט כתלמיד חכם, דרשן חריף ופוסק יצירתי, ובשנים אלו החל לפרסם את כרכיו הראשונים של "מים חיים" ו"אוצר המכתבים", שהפכו לימים לאוצרות היצירה ההלכתית-הגותית של יהדות המגרב.
לאחר קום המדינה, ובעקבות פתיחת שערי העלייה, עלה הרב משאש לישראל לחונן את עפרה ולבנות בה את ביתו. כאשר שאיפתו הייתה לקדם את בניין הארץ לאור חזון נביאנו. בתחילה לא קיבל על עצמו תפקיד ציבורי קבוע, אך הקדיש את זמנו לכתיבה ועריכה של כתביו ולהנחלת יהדות בשיעורים רבים. העלייה סימנה גם את ראשית המעבר של תורתו מן קהילות המגרב אל מרכז הבמה התורנית הישראלית במפגש עם העדות, הזרמים וגדולי הדור שבארץ.
תוך זמן קצר מונה לרב הראשי וראב"ד של העיר חיפה ומחוז הצפון כולו. בתפקידו זה הקהיל קהילות ובנה מוסדות תורה רבים, והוביל קו פסיקה מקורי ומאחד, שהעניק ביטוי למסורת הפסיקה הקהילתית ספרדית ששמה דגש על "כלל ישראל". בתקופה זו פרסם כרכים נוספים של ספריו תוך התמסרות לשיעורי תורה ומתן סיוע וסעד לכל קשיי העולים שפגש במסעותיו ברחבי ארץ ישראל וערי הפריפריה. המשיך להשפיע בדרשות, פסקים והסכמות שנתן.
לאחר שישה עשורים של פסקי הלכה, חידושים, ומנהיגות רבנית נועזת ומסורה, הלך הרב משאש לעולמו כשהוא מותיר אחריו מורשת תורנית עצומה – עשרות חיבורים מקוריים שפורסמו בחייו ולאחר מותו בידי בנו, הרב אליהו משאש זצ"ל, שזכה להגשמת תפילתו של אביו ולהמשכת שלשלת המשפחה. הרב נטמן בבית העלמין בחיפה בתאריך ב' בשבט התשל"ד.
נשיא האקדמיה ללשון עברית לשעבר
מכללה לחינוך האקדמית חמדת
לשעבר מנכ"ל אליאנס – כל ישראל חברים
הראשון לציון רבה של ירושלים
פרופסור בחוג למשפטים ובמדעי היהדות בר-אילן
מרצה בחוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית ועמית במכון ון-ליר
דוקטורנט בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית
ראש התכנית ללימודי יהדות בקריה האקדמית אונו
ראש התכנית ללימודי יהדות בקריה האקדמית אונו
חוקר ההיסטוריה החברתית של יהודי ספרד והמגרב
