סטודנט, חוקר הגות ומסורת של קהילות הספרדים
הימנעות מבשר ויין בתשעת הימים בקרב יהודי מרוקו
מנהגי בין המצרים משתנים בין קהילה לקהילה, ובקהילות מסוימות חל שוני בין משפחה למשפחה. המנהג הרווח בתשעת הימים בקרב יהודי מרוקו הוא שלא לאכול בשר ולשתות יין מר"ח אב עד העשירי באב. הקהילות במרוקו נחלקו בדיוקים במנהג ובתקופה בה היה נהוג, ובמאמר זה אעסוק בדיוקים ושינויים אלו. לצד מכנה משותף רחב בשיטות הפסיקה והתקנות החברתיות, בקרב יהודי מרוקו חל שוני בין קהילה לקהילה. החלוקה הידועה ביותר בנושא זה היא בין קהילות המגורשים וקהילות התושבים,[1] אך ידועות עוד חלוקות לקהילות ותתי קהילות שראו עצמן כקהילות נפרדות,[2] ומאמר זה יעסוק גם בשוני הנ"ל.
התקופה בה לא אוכלים בשר ושותים יין[3]
ראשית, נסקור את מקור המנהג להימנע מצריכת בשר ויין לשתות בתשעת הימים מר"ח אב עד יום התענית ואת תפוצתו במרוקו. במשנה בתענית (ד, ז) מובא הדין שלא לאכול בשר בערב תשעה באב. הגמרא (תענית ל.) מביאה את שיטת רב יהודה לפיה האיסור חל רק מחצות היום ודווקא בסעודה המפסקת, ובדומה לכך פסק מרן בשולחנו הטהור (שו"ע סי' תקנב, א)[4] שמותר לאכול בשר בשופי מלבד בסעודה המפסקת בערב צום תשעה באב. אולם מדברי הפוסקים משמע כי מנהג רוב ישראל להחמיר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין לפחות מתחילת השבוע שחל בו הצום. [5]
בדברי רב האי גאון (מובא באבודרהם הל' ת"ב מו) מובא המנהג להימנע משחיטה מראש חודש אב ועד יום התענית, וזאת על מנת שלא יבואו לאכול בשר בתשעת הימים. מורנו הרמב"ם כתב (הל' תעניות ה, ו) שיש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מר"ח עד התענית, וכמוהו פסקו ראשונים רבים נוספים.[6] מדברי הרשב"א בנושא (שו"ת רשב"א סי' שו) משמע שאע"פ שמדינא מותר לאכול בשר עד הסעודה המפסקת, מי שמנהגו שלא לאכול בכל תשעת הימים אסור לו לשנות מנהגו.
על אף שמרן התיר אכילת בשר, בדבריו הזכיר גם את המנהג להחמיר באכילת בשר כבבר מר"ח (סי' תקנא, ט) ואף הזהיר: "כל מי שאוכל בשר במקום שנוהגים בו איסור, פורץ גדר הוא וינשכנו נחש" (שם סעיף יא). בכלל דבריו ציין מנהג להימנע מלאכול בשר ולשתות יין כבר מי"ז בתמוז.
מעיון בספרי פוסקי מרוקו אנו למדים שהמנהג הרווח במרוקו היה להחמיר שלא לאכול בשר מר"ח אב עד התענית (למעט בני עליה שנהגו להחמיר בזה כבר מי"ז בתמוז[7]). כך לדוג' מובא בדברי רבי שלמה הכהן צבאן בספרו ״לך שלמה״ (השמטות או"ח סי' ט): "נהגו בעירינו דובדו שלא לאכול בשר מר"ח אב עד יום התענית". כך גם בתשובת רבי יצחק עמאר המובאת בשו"ת דברי שלום ואמת (סי' כא)[8], ממנה אנו לומדים החמירו באכילת בשר בתקופה זו אפילו בסעודת מצוה כמו ברית מילה.[9]
אכילת בשר ביום י באב
הטור, וכן מרן בעקבותיו (סי' תקנח), פסקו שלא לאכול בשר ולשתות יין גם ביום י אב. כך גם פסקו כמה מחכמי מרוקו וביניהם רבי יצחק בן וואליד (ויאמר יצחק, ליקוטי או"ח, הלכות ת"ב, ב): "בעניין אכילת בשר ושתיית יין מנהגנו שלא לאכלו מר"ח אב ויום ר"ח בכלל… וליל עשירי ויום עשירי עד חצות". מדבריו נוסף הדיוק לפיו מותרת האכילה מיום עשירי בחצות (ועל כך נרחיב בסעיף הבא). כמוהו פוסק רבי ברוך אברהם טולידאנו בספרו "הלכה ברינה" (תקנח): "אך עד חצות היום דווקא מחמירים, ואם נדחה הלילה לבד אוסרים."
אכילת בשר ושתיית יין בר"ח אב
המנהג להחמיר בבשר ויין בר"ח
רבי יוסף בן סאמון מפאס,[10] בספרו עדות ביהוסף (ח"ב סי' מא) דן באריכות במנהג שלא לאכול בשר ולשתות יין ביום ר"ח אב עצמו. לשיטתו, מניסוחו של מרן שכתב "מראש חודש עד התענית" ניתן להבין שהמנהג כלל גם את יום ר"ח עצמו (בדומה ללימוד מהגמרא בתענית יז ע"ב: "מריש ירחא" – מיום ראש חודש עצמו). ניתן להבין הבנה דומה מלשון הירושלמי (פרק מקום שנהגו) שגורס שלא אוכלים בשר ולא שותים יין "מדעייל אב" כלומר מהרגע שהחודש נכנס בתפילת ערבית של ר"ח אב.
אולם ישנה בעייתיות במנהג האבילות בר"ח. שכן הגמרא בתענית (יז:) אוסרת להספיד ולהתענות בר"ח, וכך פסק מרן להלכה בהלכות ראש חודש (או"ח תי"ח ות"כ). עכ"פ נראה שהאיסור נוגע רק להספד, שכן מרן בסי' תק"פ מציין מנהג להתענות ביום א' אב שמת בו אהרן הכהן, וזאת למרות שמדובר בר"ח. כאן מדייק ר"י בן סאמון שאמנם יש איסור להספיד בר"ח, ועל אף שיש מצווה להרבות בסעודת ראש חודש (סי' תי"ט), אין חיוב על כך, והרי ר"ח אינו כיו"ט גמור שיש בו חיוב שמחה בבשר ויין. (כדמוכח מדברי מרן בסי' קפח ס"ז, וכן מדברי שר שלום גאון המובאים בטור תקנב). בהמשך מתייחס ר"י בן סאמון למנהג שלא להמנע מבשר ויין ביום ראש חודש ומביא לו סמך אפשרי אך דוחה אותו. מכאן שהמנהג הנכון להבנתו של ר"י בן סאמון הוא להימנע בשר ויין גם בר"ח אב עצמו.
כמוהו גם פוסק רבי יצחק בן וואליד (ויאמר יצחק או"ח, ליקוטים, הלכות ת"ב, ב): "בענין אכילת בשר מנהגנו שלא לאכלו מר"ח אב ויום ר"ח בכלל", ובדבריו מתבסס הוא על דברי רבי חיים אלגאזי בספרו "בני חיי" בסי' תקנא (ס"א, על הב"י שם) המביא את מנהג האריז"ל וחכמי אשכנז: "שלא לאכול בשר משנכנס אב וכו'".[11]
המנהג להקל בבשר ויין בר"ח
בדבריו המובאים בדברי הבני חיי, הרב החבי"ב (שכנה"ג סי' תקנא, כו) מביא את מחלוקת הפוסקים ומעלה שאין הכרעה ברורה בעניין, ולכן קיימים מנהגים שונים. למשל, הוא עצמו מעיד שבקושטא, פשוט המנהג שלא להימנע מבשר ויין בר"ח אב, וכך הוא נוהג בעצמו.[12]
למקור זה מתייחס רבי משה טולידאנו בספרו השמיים החדשים (מהדורה חדשה ס"ס, צ): "ואנחנו נהגנו לאכול, ולא ידענו סמך לדבר", וכך גם נכדו רבי יהודה טולידאנו (וזאת ליהודה, סי' קיז): "בערי המערב פשוט לאכול בשר ביום ראש חודש אב, ונהרא נהרא ופשטיה". כמוהם פוסק מורנו רבי שלום משאש (שמ"ש ומגן ח"ג סי' נד): "ביום ר"ח היינו אוכלים בשר בסעודה קודם השקיעה. וקוראים לה סעודת סילוק הסכין של השחיטה" ורבי רפאל ברוך טולידאנו (קיצוש"ע השלם, תצח אות לא) "אנחנו הספרדים המנהג שלנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מיום שאחר ראש חודש אב, עד יום עשירי באב", וכן מובא אצל עוד מפוסקי מרוקו, ונראה כי זה היה המנהג הנפוץ יותר בקרב יהודי מרוקו.[13]
אכילת בשר ושתיית יין בשבת שבתוך תשעת הימים
הטור (יו"ד ת) פוסק כדעת רבי יוחנן במסכת מועד קטן (כג:-כד:), שאין לנהוג בשבת מנהגי אבלות שבפרהסיה, וכמותו פוסק מרן (שם). במקום אחר (או"ח תקנב) מביא הטור את מנהג הגאונים שלא לאכול בשר ולשתות יין בסעודה מפסקת שחלה בשבת (במקרה בו הצום חל במוצאי השבת), ופוסק שאין לנהוג כך מכיוון שזהו מעשה שניכרת בו האבלות. מרן (שם, י) פוסק בהתאם שמותר לאכול בשר ולשתות יין בסעודה המפסקת החלה בשבת.
המנהג להקל בבשר בשבת
מדברים אלו של הטור ומרן אנחנו לומדים טעם למנהג להקל בבשר בשבת איכה, וכן נהגו אצל קהילות המגורשים. בין היתר מעיד על המנהג הנ״ל רבי יוסף טולידאנו בתשובה המובאת בשו״ת השמיים החדשים (מהדורה חדשה, צב): ״יש אנשים שאוכלים בשר ושותים יין ישן, ומעלים על שולחנם כסעודת שלמה בשעתו, וכן הוא סברת מרן באורח חיים ע״ש, ואני מן הנוהגים כן שבח לאל".[14] מדברי רבי יצחק בן וואליד (ויאמר יצחק, או"ח ליקוטים הלכות ת"ב, ב): "ואין שוחטים כי אם ביום חמישי קודם שבת חזון אחר חצות היום" משמע ששוחטים בשר לכבוד השבת, ומדברי רבי רפאל ברוך טולידאנו בקיצוש"ע טולידאנו (תצח, לט): "בשר שנשתייר משבת או ר"ח" משמע כי אכלו בשר בשבת זו.
המנהג להימנע מבשר בשבת
בדברי רבי דוד הכהן סקלי (קרית חנה דוד, הלכות אבלות, לב) מובאת עדות למנהג יהודי העיר דבדו בשבת איכה, אגב מנהגם של יהודי דבדו בימי השבעה ל"ע:
"מה שנהגו בעיר מולדתנו דובדו יע"א שבימי האבלות שלא לאכול בשר הוא מנהג קדום מאנשי סיבילי'א […] עוד נהגו שלא לאכול בשר בשבעת ימי האבלות אף בשבת ונ"ל שמשום זה הוקבע מנהגם שלא לאכול בשר מר"ח אב עד אחר התענית ואפילו בשבת כמו באבלות להכי נהגו הכל שלא לאכול בשבת בינתים חוץ מבני מורציינו י"ץ שנהגו לאכול בשבת איכה וקבעוהו חובה אף לעני שמבני משפחתם".[15]
מדבריו אנחנו לומדים כי המנהג להימנע מבשר בשבת הינו מנהג רוב מוחלט של יהודי דבדו, אף בימי השבעה, ומקובל שזהו מנהג עתיק אצלם עוד מימיהם בספרד.[16]
עדות נוספת למנהג אנו רואים בתחילת דברי רבי שלמה הכהן צבאן בשו"ת "לך שלמה" (השמטות או"ח, ט): "נהגו בעירינו דובדו שלא לאכול בשר מר"ח אב עד יום התענית […] ושבת שבתוך זמן זה מחולקים במנהג, יש בתי אבות שנוהגי' לאכול הבשר ביום השבת ויש בתי אבות שנוהגי' שלא לאכלו הפך מן הדין שכתב בש"ע בסי' תקנ"ג[17] ס"י דמותר" בתשובה לכמה מבני העיר שרצו לשנות מנהגם, תר רבי שלמה אחר טעמי המנהג, ומונה שני טעמים.
"חששו שאם יהיו אוכלים בשר בשבת א"כ מוכרחים הם לקנותו ביום שישי בשבת ובעודם מתעסקים בו להכינו לשבת יבואו לאכלו ביום השישי שהוא חול גמור לכן אסרו וקבלו עליהם שלא לאכלו".
לפי דברים אלה טעם אחד הוא שבני דבדו שהחמירו בזה, החמירו על עצמם שלא להתעסק בבשר בימי החול כדי שלא יבואו ח"ו לאכלו, אפילו בהכנות לכבוד שבת, וכתוצאה מכך לא היו אוכלים בשר בשבת זו. מכאן אפשר לטעון שההימנעות מבשר אינה משום אבלות, אלא משום סייג שקיבלו עליהם בימי החול. סמך לטעם זה ניתן להביא מדברי רבי דוד יוסף בספרו "בית דוד" (סי' שכד) שם הוא מתבסס על דברי רבינו יונה: "מי שקיבל שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז עד ט"ב אפי' בשבתות שבנתים נראה דשפיר דמי ואין עליו איסור בשביל שמונע ענג שבת דיכול לקיים ענג שבת בשאר דברים דלא מצינו בשום ספר שחייב לאכול בשר בשבת." וסובר שאין שום חובה לאכול בשר בשבת.[18]
חיזוק לדברי רבי שלמה מצאתי במנהג משפחתי, לפיו אנחנו מחמירים דווקא שלא להכין בשר לשבת זו. סבתי הי"ו הסבירה לי שנהגו שאם מישהו אחר מכין בשר ושולח להם לכבוד שבת, מותר לאכול ממנו, וכך אנחנו נוהגים. [19] כך מובא גם בספר "מנהגי קהילת קודש דבדו" לרבי אליהו רפאל מרציאנו יצ"ו: "יש ממשפחות הכהנים שנמנעו הם מלבשל בשר, אבל אכלו בשר ששכנים שלחו להם לכבוד שבת". טעם זה מחזק את המנהג, שהרי לא נמנעו מבשר בשבת משום אבלות, אלא מלהכין בשר לשבת ולכן לא אכלו גם בשבת.
טעם שני שמביא רבי שלמה למנהג זהה לדברי רבי דוד הכהן סקלי הנז"ל:
"אידך והוא דטעמם נכון משום דבעיר דובדו נהגו שלא לאכול בשר גם בשבת באבילות חדשה ב"מ, ואע"ג דמדינא מותר האבל ב"מ בבשר ויין זולתי האונן […] נהגו שלא לאכול בשר בין בחול בין בשבת, ולכן נהגו גם באבילות ישנה שלא לאכול בשר גם בשבת בינתיים, דחיישי שמא יבואו לזלזל גם בשאר דברים כגון תספורת וכיבוס יבואו להקל בהם באבילות ישנה ולזלזל".
גם לפי טעם זה אפשר לומר כי ההימנעות מבשר בשבת איכה אינה משום אבלות כלל, אלא משום סייג שעשו לעצמם שלא לבוא לזלזל במנהגי תשעת הימים הנהוגים בימי החול, שהרי בשבת של ימי השבעה ל"ע מחמירים בזה, ואם יקלו בזה בתשעת הימים יכולים לטעות ולחשוב שמנהגי אבלות ישנה פחות חשובים מאבלות חדשה ל"ע. נראה שטעם זה פשוט אצל רשה"ך צבאן ואצל רבי דוד הכהן סקלי, וברור להם שמותר להימנע מבשר בשבת של ימי השבעה ל"ע. סביר להניח שגם זה מאותו טעם של רבינו יונה המובא אותו הזכרנו קודם, לפיו אין חובה לאכול בשר בשבת "ושב ואל תעשה עדיף".
על אף שלא מדובר בדינא דאבלות אלא בסייג, פוסק רבי שלמה הכהן צבאן שאין להקל במנהג זה:
"אין להקל רק בכשיש סיבה, לקיים ואל תטוש תורת אמך וכדי הוא בית א-להינו להצטער עליו בדבר שנהגו בו אבותינו ואבות אבותינו להחמיר ולא נהיה אנחנו טובים מאבותינו בתענוגים וחמודים לאהבת המועיל והערב ואל א-להי הצבאות. יקרב קץ הפלאות בבנין בית הנחמות. ויורינו מתורתו נפלאות אמן."
המנהג לאכול רק ל'כליע (בשר משומר)
אחת העדויות הקדומות למנהג נוסף – לאכול רק בשר משומר המכונה בפי המרוקאים ל'כליע –היא בדברי ר׳ ידידיה מונסונייגו מהמאה ה-19[20] (דבר אמת סי׳ ג):
"נשאלתי בענין הנהוג במחנה א-להים זה שיש מנהג חלוק בשתי קהילות. אחת הנקראת מוריסו"קוס […] ואחת שהיא נקראת לעזאמא […] ובשבת בינתיים האלעזאמא נוהגין כולם לאכול בשר והאחרים אינם אוכלים כי אם בשר מלוח שעבר עליו יותר מזמן אכילת שלמים ומטגנין אותו בשמן ואוכלים אותו בשבת כ"א כפי מנהגנו"
מדבריו אנו עדים לחלוקה בין מנהג המגורשים (לעזאמא) שהיו אוכלים בשבת זו בשר בשופי, לעומת מנהג התושבים (מוריסקוס) שהיו אוכלים בשבת זו רק בשר משומר במלח וטיגון עמוק המכונה ל׳כליע. מדבריו אנו גם לומדים טעם למנהג זה, והוא שבשר משומר הוא בשר שעבר עליו יותר מזמן אכילת שלמים, ולכן הוא אינו נחשב בשר שיש בו שמחה.[21] נראה אם כן שמנהג זה של אכילת ל׳כליע בשבת הוא מעין מצב ביניים בו כן אוכלים בשר ביום השבת, אך בשר בלא שמחה.[22]
בדומה לכך כותב רבי שמואל מרציאנו בשו״ת ״ויען שמואל״ (או"ח, כ), שנשאל על ידי חכמים מדבדו שנכחו באירוע ברית שהיה ביום השבת האם יוכלו לאכול מעופות שהוגשו שם, וענה להם:
״דידוע דאין שמחה אלא בבשר ויין, היינו בשר חי אבל בשר מת לית ביה שמחה כידוע בגמרא כ״ש שהוא כשלמים לשני ימים ולילה אחת. והכא תרנגולים אלו לב' ימים ושתי לילות ולית בהו שמחה. מה גם דזה בשר עוף דלית ביה משום שמחה כלל".[23]
אפשר להביא סמך למנהג זה מטעמו של רשה"ך צבאן, שכאמור הטעם הראשון שהזכיר הוא שלא אוכלים בשר בשבת זו כי נמנעו להתעסק בבשר בימי חול ואפילו בהכנות לשבת כדי לא לבוא לאכלו ח״ו, ובשר משומר כדוגמת ל׳כליע, אפשר להכין קודם ראש חודש ולתת לו לשבת בכל תשעת הימים עד לשבת איכה בלא כל צורך לגעת ולהתעסק בו כך שביום השבת עצמו אפשר להוציא את הבשר מהמקום בו הוא נשמר ולאכלו בלי טרחה והכנות.
רבי פתחיה מרדכי בירדוגו נשאל כיצד יש לנהוג בשבת הסמוכה לר"ח אב (נופת צופים א, טז). בתשובתו הוא מערער על המנהג, ומעיד כי זקני התושבים בעירו נהגו כך דווקא בשבת הסמוכה לתשעה באב:
"רחוק הוא המנהג לעמוד עליו וכמעשה בני בתירה עם הלל הזקן בע"פ שחל להיות בשבת, ומ"מ שאלנו על המנהג גם בעירנו זאת גם בפאס ויצא מפי רוב זקני התושבים שלא נהגו חומרא זו כ"א בשבת חזון הסמוכה לט"ב, ולא בשתי שבתות."
בהמשך הוא פוסק שעליהם לשנות מנהגם ויכולים לעשות זאת גם בלא התרה. רבי יוסף טולידאנו בתשובתו מעיד על מנהג זהה בעיר מכנאס: "מה שנהגו קצת אנשים בשבת הקרוב לט' באב אין אוכלים בו בשר כי אם כשעברו עליו ג' ימים או יותר" אך בניגוד לרבי פתחיה בירדוגו פוסק: "ואותם שקבלו על עצמם שלא לאכול כי אם על דרך הנזכר אינם רשאים לשנות מנהגם".
יין בשבת איכה
מעיון בדברי הפוסקים ניתן לשים לב כי אלו הנמנעים מבשר בשבתות שבתשעת הימים לא ציינו הימנעות מיין. בניגוד לבשר, בדברי מרן (או״ח רעא, ד) מפורש כי בשביל לאכול בשבת אדם צריך לקדש על היין: ״אסור לטעום כלום קודם שיקדש, אפילו מים״ כאן לכאורה משתמעת סתירה מדברי רבינו יונה הנז"ל: ״שאינו חובה על האדם שיאכל בשר וישתה יין בשבת״. אפשר ליישב קושי זה עם ההבנה שרבינו יונה דיבר על מצוות עונג שבת, שאין בה חיוב לשתות יין ולאכול בשר, ולכן רשאי בסעודה לא לעשות כן אם ירצה. אבל כדברי מרן כדי לאכול צריך קידוש, וזה לא קשור למצוות עונג שבת.
ניתן ליישב קושי זה דרך נוספת, גם היא מהטעם הראשון של רשה"ך צבאן, שכל ההימנעות מבשר היא על מנת לא להתעסק בו בו בימי החול קודם השבת. ביין אין צורך להתעסק קודם השבת על מנת לשתות אותו ביום השבת עצמו, ולכן לפי טעם זה לא נמנעים ממנו גם בשבת.
במאמר זה סקרתי את תפוצת המנהגים בנוגע לאכילת בשר ושתיית יין בתשעת הימים בקהילות מרוקו, ומספר מסקנות עלו מסקירה זו. נוכחנו לראות שעל התקופה הכללית שבה נמנעים מבשר ויין היה קונצנזוס במרוקו, אך הדיוקים והשוני בין המנהגים השונים היה בתוקף והיקף המנהג ביום ראש חודש אב ובשבת שבתוך תשעת הימים. בהתייחסות למנהגים השתדלתי להתייחס לטענות המערערים והמתנגדים להם, אך לא עסקתי עיסוק יתר פרט למקומות בהם מצאתי בהם עדות למנהג הקיים או למנהג הפוך. זאת מאחר ומטרתי הייתה לסקור ולחקור אחר הטעמים למנהגי אבותינו הקדושים ולא לקבוע את מידת נכונותם, ונהרא נהרא ופשטיה.
להלן סיכום המסקנות מכל חלקי המאמר:
על אף שסקירת מקורות הינה פעולה בעלת אופי טכני ויבש מטבעה, לענ"ד העיסוק בכך בהקשר של תשעת הימים עשוי ללמדנו דבר נוסף ועמוק יותר. כפי שראינו, רבי שלמה הכהן צבאן זצ"ל פוסק שלא לערער על מנהגים אלו, על אף ההיגיון שעשוי להיות בערעור מסוג זה. הטעם לכך, הוא שכדאי הוא בית א-להינו שנחמיר במנהגי האבלות על חורבנו. בעיניי טמון כאן רעיון נפלא, הרלוונטי מאוד גם לימינו אנו.
חורבן ירושלים ובית המקדש עשוי להיראות לבני ובנות דורנו כדבר רחוק. מים רבים עברו בנהר מאז ועד לדורנו, דור הגאולה והתקומה. לענ"ד בדברי רבי שלמה הכהן ניתן למצוא הדהוד של ההרגשה הזו, של הריחוק מהחורבן ומהאבל. ניתן לומר שחשיבותם של שימור מנהגי אבות בתשעת הימים אינו רק תוצאה של גישה הלכתית הנותנת חשיבות רבה למנהג אבות, אלא גם של הניסיון לזכור. מה שנותר לנו מתחושת החורבן, שחז"ל הדגישו כל כך כמה חשוב שתיזכר לאורך הדורות, הוא מנהגי האבלות. על אף שרובנו עשויים שלא להרגיש אבלים באמת על חורבן המקדש, בשימור המנהגים אנו חווים על גופנו את ההרגשה שחוו אבותינו בעת אבלם הנורא. עלינו לשמר את הזיכרון הבין־דורי, ולהתאמץ לזכור.
בכל דור ודור עומדים עלינו אויבינו לכלותינו, והנה בשנה ותשעת החודשים האחרונים לצערנו אנו חוזים בהוכחה חיה לכך. עם זאת, עם ישראל קם מתוך המשבר והאבל, ונלחם את מלחמתו מתוך עצמאות ועוצמה ובעזרת ה'. החשיבות בזיכרון האבל חשובה גם לרגעים של עוצמה, עלינו לזכור מחד את: "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ", ומאידך את "בְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ", רחמים בהם אנו חוזים ממש בדורות האחרונים.
נחתום בתפילה שאחינו הנתונים בצרה ובשביה יחזרו במהרה לביתם, שה' ישמור את חיילינו ויעטרם בכתר ישועה ועטרת ניצחון, ושיקוימו בנו דברי הנביא במלואם במהרה בימינו (ישעיהו נא, יג): "כִּי נִחַם יְהוָה צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְהוָה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה".
ע"ה אליהו הכהן סקלי ס"ט
[1] המגורשים הנם צאצאיהם של מגורשי קסטיליה המכונים "קאסטיליאנוס", והם הגיעו למרוקו מקאסטיליה לאחר גירוש ספרד. התושבים הנם צאצאיהם של יהודי מרוקו שהיו במרוקו עוד לפני גירוש ספרד. על הקונפליקט בין שתי קהילות אלו ראה ספר "עץ חיים" לר' חיים גאגין העוסק בפולמוס "היתר הנפיחה", שההדיר וערך הרב פרופ' מ. עמאר.
[2] אחת הקהילות שנעסוק במנהגה במאמר זה היא קהילת יהודי העיר דבדו, השונה באופייה משאר קהילות מרוקו בהיותה קהילה ספרדית שאינה נכללת תחת קהל ה"מגורשים", וזאת מכיוון שמייסדיה (מרביתם ממשפחת הכהנים סקלי) הגיעו לצפון אפריקה 101 שנה קודם גירוש ספרד, כתוצאה מפרעות שאירעו בשנת קנ"א בערים סיביליה ומורסיה. בני קהילה זו כונו "סיביליאנוס" על שם מושבם הקודם. (ראה תשובתו של ר"י בן עטר, המובאת בספר זכות אבות לר"א קורייאט, סי' עה; קונטרס יחס דבדו לר' שלמה הכהן אצבאן; דבדו עיר הכהנים לר' אליהו ר. מרציאנו)
[3] אציין כי בחלק זה כמו בעוד חלקים במאמר נעזרתי במידה רבה במקורות ובמהלך המובאים בחיבורו של הרב שאול עזריאל יצ"ו – "פסקי רבותינו מן המערב" חלק ה', ובשיעוריו ותשובותיו (לשאלות שנשאל הרב באופן אישי וזו המובאת בספרו החשוב "עמודי שש") ולרב נתונה תודה והערכה רבה על העבודה היסודית שעושה בבירור דרכי הפסיקה של רבותינו, ובחידושה והפצתה של תורה חשובה זו.
[4] ראה בנוסף שם, ט.
[5] וראה בזה הערתו של ד"ר מ. נזרי בספר "אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תפילאלת וסג'למאסא", "ימי בין המצרים" אותיות ד-ה בהערות שבתחתית הדף.
[6] כלבו סי' סב, תורת האדם, אבילות ישנה [מובא בשו"ת "לך שלמה" השמטות או"ח ט]; טור סי' תקנ"א; מרדכי תעניות סי' תרלט; ראבי"ה פ"ה אות ט; רבינו ירוחם תולדות א"ו נתיב יח חלק ב'.
[7] נוהג בחכמה, מהדורת אורות יהדות המגרב תש"ף, עמ' יז אות ו.
[8] לרבי שלום עמאר, מרבני העיר מכנאס במאה ה-19.
[9]כך גם אצל רבי שלום משאש – שמ"ש ומגן סי' נד (סוף הסימן); וכן אצל רבי ברוך אברהם טולידאנו – הלכה ברינה סי' תקנא; וכן אצל רבי יוסף בן סאמון – עדות ביהוסף ח"ב סי' מא, [וכך הוא גם מנהג ג'רבא- ברית כהונה עמ' קס אות ז'], וכך מעיד רבי שלמה הכהן אזאגורי על מנהג קהילתו [ויקץ שלמה עמ' קמ"ו].
[10] להבדיל משד"ר טבריה המקובל רבי יוסף בן סאמון [ראה שו"ת עדות ביהוסף מהדורת תשע"ג, בעריכת הרב מיכאל מ. סאמון, תולדות רבינו]
[11] ממקורות אלו נראה שזהו מנהג ערי הצפון שבמרוקו הספרדית, שהרי רבי יוסף בן סאמון ורבי יצחק בן וואליד כיהנו בתפקידים רבניים באיזור טיטואן וגיברלטר.
[12] וראה מועד לכל חי סי' י' אות ז'; ומ"ש החיד"א במורה באצבע, מנהגי חודש אב, סי' רל"ג; וראה מנהג ג'רבא וראה בזכרון יוסף, סי' יז ברית כהונה, חאו"ח, מערכת ר'.
[13] רינה ותפילה סי' תקנ"א; נפת צופים סי' טז; קרית חנה דוד ח"א או"ח סי' נב אות כו; ואודות תפוצת המנהג ראה דברי רבי שאול עזריאל יצ"ו בפסקי רבותינו מן המערב, חלק ה', תשעה באב וארבע תעניות, דינים הנוהגים מראש חודש אב, סי' ט'; דברי שלום ואמת, חלק ד', הלכות תשעה באב סעיף ב; מנהגי ק"ק דבדו, מנהגי בין המצרים עמ' 8; אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תפילאלת וסג'למאסא, ימי בין המצרים, אות ד-ה.
[14] אמנם רבי יוסף טולידאנו פוסק להקל באכילת בשר בשבת זו אך בדבריו אנחנו רואים עדות גם למנהג ההפוך.
[15] בני משפחת מרציאנו מיוחסים ליוצאי העיר מורסייה שבספרד, בניגוד למשפחות הכהנים וחלק מאנשי דבדו המיוחסים לאנשי סיביליה, ויכול להיות שהשוני במנהג זה קשור במוצאם. אודות מנהג זה של בני משפחת מרציאנו י"ץ המכונה "קטיע לחם" (="הפסקת הבשר") מרחיב רבי אליהו רפאל מרציאנו במנהגי קהילת קודש דבדו, עמ' 80.
[16] וראה דברי לקט הקמח ביו"ד הל' נדרים ושבועות שפסק שאין להתיר לסיביליאנים מנהג זה אלא אם כן מדובר באדם חולה, על בסיס דברי המשפט צדק בסי' מ"ז. אמנם המשפט צדק כתב שזהו מנהג אנשי סיציליה, ולא ברור אצל מי מהם הטעות, שהמציאות אצל אנשי דבדו מוכיחה שזהו כן מנהג של אנשי סיביליה. תירוץ אפשרי לזה מצאתי בדברי רבי שלמה הכהן ב"יחס דבדו" שם הוא מביא הסבר לפיו משפחת הכהן סקלי הגיעה לספרד לאחר שהות ממושכת בסיציליה ומשם שמה (בערבית נקראת "סיקיליה").
[17] ככל הנראה ט"ס והכוונה לתקנ"ב
[18] כששאלתיו בנושא ענה לי רבי שאול עזריאל יצ"ו שאנו סוברים בזה כדעת רבינו יונה ולא כדעת הטור הנז"ל, וראה בזה שיעורו "הרב שאול עזריאל – 21 – מנהגי אבלות בשבתות בין המצרים ובכלל" אודות מנהגי אבלות הנהוגים בשבתות שונות בקרב יהודי מרוקו.
[19] סבתי בת למשפחת בן סוסאן, שאינם כהנים, מעידה כי כך נהגו גם בבית אביה.
[20] להבדיל מרבי ידידיה מונסונייגו בן המאה ה-20 שהיה רבה הראשי של מרוקו עד לפטירתו בשנת 1994.
[21] כמבואר במסכת סנהדרין ע.
[22] ויעידו אנשי העדה שאין יוצאים ידי חובת "להתענג בתענוגים" בל'כליע, וד"ל.
[23] וראה תשובתו של רבי יוסף טולידאנו שצוטטה קודם לכן, שכתב שאוכלים בשר שעברו עליו ג' ימים או יותר; בתוך: השמיים החדשים, מהדורה חדשה, צב
[24] חלוקה דומה לזו בעניין הבשר בשבת איכה מובאת בספר דברי שלום ואמת לר' שלמה טולידאנו, ובאופן כללי היא נכונה, אך עשויה להיות לא מדויקת בעקבות השפעות הדדיות ושוני בין תתי-קהילות, והשתדלתי לדייק כמה שאפשר.
רב קהילת "אבני החושן" גבעת שמואל, ומחבר הספרים: דיבור המתחיל, אחדים בידך.
