תולדות חייו

רבי יוסף מְשָׂאשׂ נולד בשנת תרנ״ב (1892) בעיר מכנאס שבמרוקו לאביו רבי חיים משאש ולאימו מרת שמחה למשפחת בן ז'אנו. אביו היה רבם של רבים מרבני דורו של רבי יוסף ונהג בדרכי חסידות ופרישות. בגיל 3 התייתם מאימו ובגיל 12 התייתם מאביו, בעקבות כך עסק 5 בכתיבת שטרות, כתיבת סת"ם, 5 ואיור לפרנסת אחיו וזאת במקביל ללימודיו התורניים. בגיל 16 כבר התחיל להתכתב בשו"ת ובמקביל לכך נשא לאישה את   של רבי יוסף שהיה גם אומן בציור, צורפות ונגרות. איורים נוספים ניתן למצוא בכל ספריו ואף במחזור לימים נוראים שעיטר לשימושו האישי.

בגיל 31 נקרא לשרת בקודש כרב בעיר תלמסאן שבאלג'יר ושימש שם ברבנות משך 18 שנה. בתלמסאן רבי יוסף פוגש קהילה יהודית מורכבת שכבר עברה תהליכי חילון מואצים ומפתח גישה שמטרתה שמירה על קהילה יהודית מאוחדת לצד חיזוק הזהות היהודית וקיום המצוות. פסיקות מפורסמות שלו מאותה תקופה הן פסיקת השוחטים (׳מים חיים׳ א' סימן קמג) ופסיקות אודות יין של מחללי שבת בפרהסיה (׳מים חיים׳ א' סימן שב) כאשר בשתיהן הוא מנסה ללמד זכות ולאפשר חיים יהודיים משותפים גם עם מי שאינם מרגישים מחויבים לקיום מצוות. כמו כן, באותה תקופה רבי יוסף פועל לחיזוק מוסד הרבנות באלג'יר על ידי חיזוק רבנים הנאמנים למסורת ההלכה היהודית ומאבקים כנגד מי שאינם נאמנים לה. 

בתום כהונתו ובעקבות תחילת מלחמת העולם השניה התבקש על ידי רבני מכנאס לשוב לעיר מולדתו ולשמש כדיין בבית הדין בעיר. הוא נענה לקריאה ויחד עם ידיד נפשו רבי ברוך רפאל טולדנו, שימש כרב ראשי למכנאס. רבי יוסף היה אהוב מאוד על קהילת מכנאס. רבים מספרים כי הדרשה המרכזית שלו בשבת הייתה מלאה מפה לפה כאשר ילדים ונערים הביאו כסאות מהבית על מנת שיוכלו לשבת ליד חלונות בית הכנסת ולהאזין לרב.

את הדרשות שנשא כינס בסדרת ספריו "נחלת אבות" שעיקרו פירוש על פרקי אבות, לצד ביוגרפיה מפורטת של החכמים הנזכרים במשניות ומאות סיפורים ומעשיות מכל רחבי העולם היהודי. בנוסף רבי יוסף מצטט דמויות וחכמים שונים החל מהגאון מוילנא, דרך ראשוני ספרד, ועד עגנון וביאליק. מתוך כתיבתו ניכרת הבקיאות של וגם בספרי חכמה כדוגמת אנציקלופדית "אוצר ישראל" ובעיתונים וכתבי עת שיצאו בתקופתו. 

רבי יוסף היה דמות מרכזית מאוד ביהדות צפון אפריקה וכותב פורה במיוחד. כתב כ-40 ספרים, בפסיקה, דרוש, והיסטוגרפיה יהודית וכללית. כפוסק, בשות"ים שלו ניתן למצוא מגוון רחב מאוד של נושאים בכל חלקי השו"ע לצד מגוון רחב של נמענים מכל רחבי העולם היהודי: מארה"ב, אירופה, צפון אפריקה, ארץ ישראל ועוד. עוד הוא מעיד על עצמו כי בכל מקום בו ביקר חיפש ספריות גדולות בהם אפשר למצוא ספרים נדירים. אביו של רבי יוסף, רבי חיים, דאג להוציא לאור ספרים רבים שכמעט ונעלמו ואמר כי העיסוק בהם משול לעיסוק "במת מצווה"

רבי יוסף עסק רבות בהיסטוגרפיה והוא אחד המתעדים המרכזיים של יהדות מרוקו ואלג'יר, וספריו הם מקור מידע חשוב על קהילות אלה. כך למשל בשו"ת אוצר המכתבים ניתן למצוא פסיקות הלכתיות לצד מכתבי נחמה ודרישת שלום, תיעוד קהילות ומנהגים לצד תיאור מאורעות היסטוריים חשובים, דרושים על פסוקי התורה לצד פיוטים, חידות, והקדמות לספרים שחיבר עבור כל דורש ומבקש. גם את שו"ת מים חיים המכיל בעיקר פסקי הלכה רבי יוסף מתבל בתאורי המציאות העומדת בפניו כפוסק. רבי יוסף התפרנס ממלאכת מחקר זאת והמשיך אותה גם בעת שהיה רב בתלמסאן. 

במהלך כהונתו, ובעקבות כשרונו הרב בכתיבה ופסיקה בהירה התמנה גם לראש "בית הדין של השררה" במרוקו – בית דין המטפל בתביעות של אנשים פרטיים אל מול מוסדות וארגוני הקהילה. בספריו מובאים מספר פסיקות מאותו בית הדין המלמדים אותנו רבות על התנהלות הקהילה היהודית במרוקו. בנוסף רבי יוסף שימש לא פעם כשליח הקהילה אל מול מלכים ורוזנים כך למשל נאם בפני ראש ממשלת צרפת שבא לבקר במכנאס (אוצר המכתבים…) ובפני מלך מרוקו מוחמד החמישי (אוצר המכתבים ג סימן אלף שפד).

רבי יוסף היה ציוני נלהב. בדרשות שלו הוא הוקיר את מדינת ישראל, חיבר פיוטים על יום העצמאות ויום ירושלים, חיבר תפילה מיוחדת לשלום צה"ל והתכתב עם ראשי המדינה.  רבי יוסף העיד על עצמו שכל ימיו חלם לעלות לארץ ישראל. בהקדמה לשו"ת אוצר המכתבים, שכולה אהבת ארץ ישראל, הוא מתאר את ניסיונות העליה של משפחתו במהלך הדורות ואת האירועים שמנעו מהם מלהצליח במשימה.

בשנת תרפ"ח בעקבות טור שנכתב נגד הרב קוק בירחון "בית ועד לחכמים" של קהילת סאטמאר, רבי יוסף מתכתב עם הרב קוק ומבקש להגן על כבודו. במקביל לכך רבי יוסף כותב מכתב תוכחה חריף במיוחד לעורך הירחון יוסף שמעון פואללק. יש לציין שרבי יוסף עצמו היה אחד מכותבי הטורים התורניים בירחון ובעקבות הטור הוא הפסיק את כתיבתו. בחלופת המכתבים התבקש על ידי הרב קוק "לסייע ביסוד הישיבה המרכזית העולמית" אך סרב לעזוב את קהילת מכנאס מפאת "מצב הדת והלאומיות" שהיה בעיר. מספר שנים לאחר מכן רבנים מארץ ישראל הפצירו ברב להגיש את מועמדותו לרב הראשי לישראל אך גם במקרה זה סרב מפני שלא רצה לעורר מחלוקת.

ב-1964 זכה להצטרף לבנו יחידו, ר' אליהו משאש, עלה למדינת ישראל וקבע את מושבו בעיר חיפה. עם הגעתו של הרב משאש לחיפה נפגש איתו ראש העיר דאז מר אבא חושי שהתרשם ממנו כל כך עד כדי כך שבסוף הפגישה אמר "מצאתי לי רב". בעקבות הפגישה, גם דוד בן גוריון הגיע לבקר את הרב וביקש ממנו להגיש את מועמדותו לרב הראשי לישראל אך זה סרב וביקש להשאר בחיפה. הגורמים בעיר שניסו למנות את הרב לרב הראשי נתקלו בקשיים בירוקרטיים ובמשך כשנתיים הרב היה לרב הראשי הבלתי רשמי של העיר,  בעקבות התערבותו של הרב גורן ומועצת הרבנות הראשית סודרו התנאים הבירוקרטיים, רבי יוסף נבחר פה אחד, ומונה לרבה הראשי הרשמי של חיפה עד לפטירתו בשנת 1974. במסגרת תפקידו רבי יוסף דאג לקהילות ורבני צפון אפריקה שעלו לישראל ממטולה ועד אילת, ביקר חולים ואסירים ופעל לשמירת האחווה והשלום בכל אזור הצפון. בשנים אלה עסקו בנו, ר' אליהו, ונכדו ר' יוסף, בהוצאת ספריו של הרב ובהפצתם ברחבי הארץ.

בין תלמידיו ניתן למנות את: הרב פרופסור שלמה טולדנו והרב שלמה עמאר.