הרב עבדיה הדאיה היה מראשי המדברים בעד הציונות מקרב מקובלי ירושלים וחכמי הספרדים. יחודו היה בכך שהשתית את עמדתו על יסודות הקבלה והציע פרשנות מיסטית למציאות ומתוכה הגיע למסקנה כי יש לתמוך בתנועה הציונית אף שהיא בהגדרתה תנועה חילונית. 

הרב עבדיה הדאיה (1969-1889) היה מגדולי המקובלים והפוסקים הספרדיים בירושלים. הוא נולד בחלב שבסוריה לאמו שרה ולאביו המקובל הרב שלום הדאיה. משפחתו עלתה לארץ והוא התחנך בישיבות ירושלים, ואביו אף שכר עבורו את המקובל הרב שלום בוחבוט על מנת שיכניסו לעולם הסוד. בהמשך לימד בישיבת 'פורת יוסף' את תורת הנגלה והנסתר ופעל בישיבת המקובלים 'עוז והדר' שהיתה מסונפת לישיבה. בשנת 1939 התמנה לדיין בבית הדין בפתח תקוה ושימש בפועל רב העדה הספרדית בעיר. בשנת 1959 שיקם את ישיבת המקובלים 'בית אל' שהוחרבה על ידי הירדנים בעת כיבוש הרובע היהודי במלחמת השחרור ואף עמד בראשה. במקביל הקים ישיבה שעסקה בתורת הנגלה וקרא לה 'שלום עבדו' על שם אביו. הרב הדאיה נבחר למועצת הרבנות הראשית ובשנת 1951 התמנה לחבר בית הדין הגדול לערעורים בירושלים. הוא הושפע מאוד מאביו ובמובנים רבים הפך לממשיך דרכו. תלמידיו הפכו לרבנים חשובים בדור שלאחריו וביניהם הרב מרדכי אליהו והרב יהודה גץ.  

חיבורו 'ישכיל עבדי' הוא חיבור רחב היקף (שמונה כרכים), הכולל פסיקה המשלבת קבלה ותורת הנסתר עם התלמוד ותורת הנגלה. בנוסף כתב ספרי קבלה ודרושים וכן ספרי חידושים על התורה והתלמוד והרמב"ם. בספריו הוא מתגלה כלמדן ופוסק עצמאי לצד היותו בעל ידע רחב בתורת הסוד. 

מטרתנו היא להציג בקצרה את עמדותיו בספר חשוב זה, המבקש לכנס מתורתם של חכמי המזרח הספרדים אשר תמכו בציונות. נעזרנו רבות במאמריהם של פרופ' צבי זוהר ושל ד"ר יהונתן גארב. במאמרנו ננתח את דבריו בהקדמתו לכרך החמישי של שו"ת "ישכיל עבדי". כמו פרופ' זוהר, שכבר עמד על עיקרי הדברים, חשנו גם אנו שיש חשיבות גדולה להציג את משנתו דווקא בדבריו הגלויים והמפורסמים במקור זה, משום שדווקא כאן הוא בחר לפרוש את תפיסת עולמו בצורה חדה וברורה. נתייחס גם לדבריו בהקדמה לכרך השישי בסדרה (יצא בשנת 1969) שם חזר על עיקרי הדברים אך הוסיף והגדיר את המושג התחלת הגאולה ("אתחלתא דגאולה") המתאים לדעתו לתקופה זו. 

הכרך החמישי יצא בשנת העשור למדינה (1959), והרב הדאיה ראה בכך הזדמנות טובה לגלות את יחסו החיובי למפעל הציוני ולעליה לארץ. במבוא לספר פרש את משנתו הציונית-קבלית, השיב להתנגדות הדתית והרבנית לציונות, תוך שהוא מצטט מקורות קבליים לרוב מספר הזוהר וזוהר חדש, ומדברי האר"י הקדוש, הרב חיים ויטאל (מהרח"ו), חיד"א ואביו הרב שלום הדאיה. 

אהבתו לארץ ולמתיישביה פורצת במאמר בביטויים רגשיים, כדוגמת: "חם לבי בקרבי על הצורך לענות", ולרגעים כתיבתו נוטה מן הפרוזה אל השירה. כך למשל כשמתאר את מעלת ארץ ישראל הוא כותב: "אין תורה כתורת א"י ואין תפילה כתפילת א"י, וטובה תפילה אחת בא"י מכל אלפי תפילות בחו"ל". 

עיון בדבריו של הרב הדאיה יגלה מהפכה של ממש באופן קריאת המקורות ובמה שהוא גוזר מהם. בניגוד לעמדתם של המתנגדים לציונות , הרב הדאיה הביא מקורות רבים המשבחים את האקטיביזם הדתי וכוללים תמיכה בעליה לארץ ובעשיה דתית לקירוב הגאולה (תפילה, הפצת הקבלה ועוד). אולם בעוד מקורות אלו מדברים על פעולות דתיות, הרי שהרב הדאיה גוזר מהם יחס חיובי לתנועה הציונית שהיתה חילונית בהגדרתה ובדרכי פעולתה, ואף ראתה במעשיה מרידה בעולם הדתי. ההכרעה לעשות כן מחייבת הסבר: כיצד זה רב ומקובל תומך בתנועה חילונית המורדת בעולם הדתי?  

שלושת השבועות

כנגד מה יוצא הרב הדאיה? מה סברו החולקים? במאמרו הוא מתייחס להתנגדות לציונות שנשענה על מדרש המכונה "שלושת השבועות". המדרש (כתובות, דף קי"א ע"א), בפירושו את פסוקי ״השבעתי אתכם בנות ירושלים…״ משיר השירים, מספר שהקב"ה השביע את עם ישראל ואומות העולם בשלוש שבועות: שעם ישראל לא יעלו בחומה, שלא ימרדו באומות וכן שהאומות לא ישעבדו את עם ישראל יותר מידי. במדרש זה עולה התנגדות לכל פעולה אנושית למען גאולה גם אם היא דתית (!) ויש בה דרישה להמתין לגאולה אלוהית ונסית. היו אף שפירשו את המדרש באופן מרחיב וטענו כי הוא שולל אפילו פעילות דתית אינטנסיבית כתפילה ותחנונים "יותר מידי" (כך רש"י). 

מדרש זה הביא חלק מן העולם הדתי בעיקר בארצות אירופה להתנגד לציונות מעצם היותה תנועה אנושית הפועלת למען גאולה האמורה להיות נסית, והוא הפך למעין קו פרשת המים המבחין בין התומכים בציונות למתנגדים לה. לעומת זאת, רוב חכמי המזרח לא קיבלו את המדרש כקביעה הלכתית מגבילה ותמכו בגאולה אנושית ולפיכך גם בציונות. 

הטיעון הפותח את המסה של הרב הדאיה אינו נשען על פרשנות למדרש אלא בראש ובראשונה על אמונה עמוקה בהשגחה. לדבריו, הצלחת המפעל הציוני מלמדת על סיוע משמיים שכן "וכל הדבר טוב או רע, הוא גזור מלמעלה, ואי אפשר להתהוות מבלי שיוסכם עליו מלמעלה" (סעיף א). לדידו, אמונה פשוטה ותמימה בהשגחה האלוהית מחייבת קבלת המציאות והכרה בה, שכן התעלמות ממנה משמעותה כפירה באל. 

הרב הדאיה מצטט מדרש לפיו ה' הראה לאדם הראשון את כל תולדות עם ישראל ומנהיגיו לאורך הדורות. ומכיוון שהתנועה הציונית והקמת המדינה הם חלק מן ההיסטוריה היהודית, הרי שהקב"ה סיפר אודותיה לאדם הראשון. "ובודאי דגם [שגם] הקמת מדינת ישראל ומנהיגיה הכל הראה הקב"ה לאדם הראשון ומשמיא אוקמוה  [מן השמים העמידו אותה]" תיאור זה הופך למעין אישור להקמת המדינה ומגדיר אותה כאירוע חיובי בשרשרת הדורות. 

הרב הדאיה בוחן את המציאות לאור דברי המקובל הרב אברהם אזולאי וגוזר מהם כי הציונות היא מפעל חיובי. התורה הזהירה שאם עם ישראל יחטא – הארץ תקיא אותו מקרבה. כבר לפני מאות שנים טען הרב אזולאי שכל מי שהארץ אינה מקיאה אותו הרי הוא בבחינת צדיק, משום שעצם החיים בארץ יש בהם מידה של צדיקות. הרב הדאיה גזר מכך שהעובדה שהארץ אינה מקיאה את רבבות הציונים העולים לארץ על אף חטאיהם מוכיחה שהחיים בארץ מתקנים כל חטא, והרי הם בבחינת צדיקים (סעיפים ט-י). 

"נראה לעניות דעתי דעצם המצוה של העלייה לארץ ישראל לשם חיבת ארץ ישראל, הרי על ידי כוונה זו, זוכה לברר בהליכתו אפילו רק ארבע אמות, להעלות חלקי ניצוצותיו הטמועים באדמת ארץ ישראל. ותיקון זה עצמו, יש בו לכפר עליו, להיות לו חלק בעולם הבא"

כך קבלת המציאות מתוך אמונה בהשגחה מובילה למסקנה כי המפעל הציוני מקובל בשמים. 

הרב הדאיה נוקט בלשון חריפה כנגד המערערים על המציאות אותה הוא רואה כמפעל אנושי הזוכה לסיוע אלוהי וטוען בפתיחת המאמר "ואין להרהר אחר מידותיו יתברך… ואיני יודע מה להם כי יזעקו אחרי כי כך גזרה חכמתו יתברך" (סעיף א). משפט זהה חוזר גם בסיומו "ואנחנו לא נדע, ואין להרהר אחרי מידותיו יתברך" (סעיף יב). כך סוגר הרב הדאיה במה שפתח: האמונה התמימה בהשגחת ה' על עולמו מחייבת קבלת המפעל הציוני. 

הטענה בדבר השגחת ה' על העולם ובחינת המציאות לפי עיקרון זה, קודמים לעיון בספרים ומבטאים את רוח המזרח בה האמונה העמוקה בהשגחה פרטית ולאומית מנחה את האדם, הקהילה והעם כולו בפרשנות שהוא מעניק לאירועי הזמן.

"לכל יש עת וזמן" 

אחת השאלות הבולטות שהציב המפעל הציוני הוא שאלת ההתייחסות לגאולה בידי בשר ודם. שאלה זו היא רלבנטית גם אם הציונות היתה תנועה דתית ופעיליה כולם היו יראי שמים ושומרי תורה ומצוות. כפי שראינו ההסתייגות מכל מעשה המקרב גאולה נובעת מקבלת מדרש "שלושת השבועות" כדבר מחייב. 

הרב הדאיה אינו מערער על תקפות המדרש ואינו דוחה אותו בכך שאינו מחייב הלכתית, אלא נוקט בדרך אחרת. הוא מצטט את ספר הזוהר ומדברי הרב חיים ויטאל (מהרח"ו) ששלושת השבועות תקפות לאלף שנים בלבד (סעיף ב). עמדה זו שתמך בה אחד מגדולי חכמי ישראל הרב חיים דוד אזולאי (חיד"א), תופסת את הזמן הנוכחי כזמן גאולי המותר בעשית כל מאמץ לקירוב הגאולה. לדברי הזוהר והחיד"א אם היו חוזרים כל ישראל בתשובה הרי שהגאולה היתה באה גם באלף השנים הראשונות. אולם לאחר מכן, הגאולה תבוא אפילו אם רק חלק מן העם יחזור בתשובה.  

מענין לציין שהרב הדאיה אינו מבחין בין סוגים של פעולות, כפי שניתן היה לחשוב. מבחינתו, דינם של התיישבות בארץ ועריכת מלחמה כדין חזרה בתשובה (כדברי הזוהר והחיד"א – סעיף ג), תפילה ותחנונים על קץ הגאולה (כדעת רש"י – בפתיחה) או הפצת הקבלה על מנת לקרב את הגאולה (כשיטת מהרח"ו – סעיף ה). "

"יוצא מכל זה, כי חס וחלילה להגיד על אלה שהשתדלו נמרצות עם מלכי עולם להקמת המדינה, וכן אותם המטפלים בהגברת העליה, כאילו חס ושלום עושים נגד השבועות הנ"ל. כי זמן השבועות הנ"ל כבר חלפו ואינם… ואדרבה, בימינו אלה, מצוה עלינו לעשות כל מיני השתדלויות להחשת הגאולה ולהגברת העליה, בבחינת בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יקבץ – היינו גאולת הארץ וגאולת עם ישראל לארצו ולנחלתו." (סעיף ה). 

יוצא מכאן שדווקא הטענה המרחיבה, ששימשה את האוסרים למנוע כל פעולה שהיא (גם פעולות דתיות ולא רק מעשה אקטיבי), היא זו שאפשרה לרב הדאיה להתיר את האקטיביות האנושית ולטעון שלאחר אלף שנים כל פעולה מותרת (גם מעשה אקטיבי ולא רק עשיה דתית). עמדה זו מאפשרת לגייס את המקורות המדברים על מאמץ אנושי דתי לסיום הגלות לטובת חיזוק יחס חיובי לציונות, אף שהפער ביניהם עצום.

הכל או כלום? ההכרה בחלקיות כמפתח ליחס חיובי לציונות

אחת השאלות הבולטות שהתעוררה עם הציונות היא מה הערך לתנועת גאולה המתנערת מן התורה והמסורת, שרבים מתומכיה אינם שומרים תורה ומצוות. מצב זה עורר רבים להסתייג מן הציונות. נקודה חשובה בעמדתו הקבלית של הרב הדאיה היא ההבנה שהמציאות היא מורכבת וחלקית אך אין בכך לשנות את התמונה הכוללת. 

הרב הדאיה נסמך על דברי המקובלים שעם ישראל הוא בבחינת גוף אחד וישנה אחדות מיסטית וטוטאלית בין חלקי העם. עמדה זו המנוסחת בקבלה בדרכים שונות מהווה נקודת פתיחה לדיון. לפי זה, כפי שכבר הראנו, גם אם רק חלק מן העם חזר בתשובה הרי שהדבר משפיע לטובה על מעמדו של העם כולו.  

"והנה לפי מה שנתבאר מזהר חדש הנ"ל, דאי יחזרון בתשובה רישי כנישתא (עדה, קבוצה) או חדא כנישתא, בזכותה יתכנשון כל גלותא" (סעיף ו). 

אם נהרהר מעט בדבריו נגלה כי אפשר היה להגיע למסקנה הפוכה: ניתן היה לומר שאם חלק מן העם נטש את התורה הרי שהדבר מגדיר את כלל עם ישראל כמי שנכשל בייעודו ההיסטורי. הפניית טיעון החלקיות לגריעותא היא אפילו טבעית יותר שכן חלק זה הפך עם השנים לרובו של עם ישראל (המאמר נכתב בשנת העשור למדינה!). נדמה, כי הכרעתו של הרב הדאיה הנסמכת על אדני הקבלה מונעת על ידי ראיית המעשה הציוני של שיבת עם ישראל לארצו כמעשה העולה בערכו הדתי על כל חיסרון שהוא. 

קבלת החלקיות וההכרעה מתוך התחשבות בצד החיובי נמצאת גם כשהוא בוחן את הפעילים הציונים: נאמנותם לארץ ומסירותם ליישובה "ובפרט כאשר הולכים למלחמה נגד האוייב" מספיקה לראות בהם כמי שיש לו חלק בעולם הבא (סעיפים ט-י). 

עמדתו שעם ישראל הוא יחידה אורגנית מבחינה רוחנית מביאה אותו למסקנה שגם אדם הרחוק מתורה ומצוות היושב בארץ ופועל למענה יש לו חלק בתורה מתוקף השותפות שלו עם שאר העם הנאמן לתורה (סעיף ט).

השימוש במונח "ירידת הדורות" משמש עבורו להצדקת החלקיות. משמעותו של המונח היא שיש פער בין הדורות הקודמים שמעלתם הרוחנית היתה גבוהה לעומת הדורות המאוחרים שסגולתם פחתה והלכה. בעבר הרחוק היו אנשים בעלי מעלה רוחנית כבירה והם הוצרכו לעשיה מרובה בהתמודדות עם כוחות היצר הרע שאף הוא היה בעל עוצמה גדולה. לעומת זאת בדורות המאוחרים (בעקבות הסבל והצרות) פחתה עוצמת היצר הרע, ובהתאמה, נדרש כעת מעשה קל ואפילו חלקי כדי להכריעו. מכיוון שתיאור זה יאה לציונות החילונית הרי שהוא מעודד מבט אוהד. 

הרב הדאיה לא היה נאיבי אלא היה מודע היטב למציאות המורכבת. כדיין וכרב ראשי ספרדי בפתח תקוה וכן כחבר מועצת הרבנות הראשית וכדיין בבית הדין הגדול הוא הכיר היטב את החברה הישראלית. הרב הדאיה היה מודע לברכה הגדולה שהתעוררות הציונית הביאה בכפה (עצם ההתיישבות בארץ והגברת "מבצרי התורה והיראה על ידי ריבוי ישיבות" – סעיף ו) אך גם את הבעיות הקשות שמעמידה ה"חופשיות" כהגדרתו (סעיף ד), ובסיכום הדברים הוא בוחר לתת משקל רב יותר לצד החיובי. הרב הדאיה מביע תקווה שהמצב ילך וישתפר וזו תהיה גאולה שלמה: 

"ואנו מקוים שריבוי העליה שמתוכם כמה וכמה בני ישיבות וכמה צדיקים וחסידים הם יהיו בבחינת אבן השואבת, למשוך כל בני הגולה לבוא לארץ הקדושה, ואז תבוא הגאולה שלימה" (סעיף ו).

בהקדמתו לכרך ו (סעיף ב) השתמש הרב הדאיה באבחנה הידועה בין 'התחלת הגאולה' ל'גאולה השלמה'. בעוד האחרונה תהיה שלמה באופיה ובמעשיה והתורה תקבל את מקומה הראוי לה, הרי שבתחילת הדרך יש מקום למורכבות וחלקיות. לדבריו הגאולה החלקית (שיכולה להתרחש בגלים ולא בבת אחת) יסודה במאמץ אנושי ויש בכוחה להביא לגאולה השלמה: 

"הגאולה הזמנית זאת אומרת המשך הגאולה מידי פעם בפעם היינו קיבוץ הגלויות יהיו בהמשכים עד הגאולה השלמה שתהיה אז בזמן ביאת הגואל האמיתי… ועל ידי ההשתדלויות הגדולות בהשפעה רוחנית וגשמית עם הנוגעים בדבר עם המלכים ויועצי ארץ בכל מקום שהם, אז יהיה אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה] שמן השמים יעזרו."

פתרון החידה: ארץ ישראל יסוד היסודות 

בתחילת המאמר שאלנו מדוע קרא הרב הדאיה לאקטביזם ולתמיכה בציונות? מדוע פירש את המקורות בצורה מרחיבה ובכך הכיל את המפעל הציוני החילוני וראה בו מרכיב חיובי בקירוב הגאולה? 

נדמה כי הנקודה הארכימדית עליה מושתת גישתו היא יחסו לארץ ישראל. שפתו הקבלית וציטוטי המקורות מדברי חז"ל מעלים את מצוות יישוב הארץ לאחד מעקרונות היסוד של היהדות וממנה נגזר היחס למתיישבים בארץ. 

הרב הדאיה רואה בחיים בארץ ישראל את אחד מערכי היסוד של תורת ישראל, ובלשונו: "אין תורה כתורת א"י ואין תפילה כתפילת א"י". לפיכך, מעצם היותה של התנועה הציונית תנועה של שיבה אל ארץ ישראל – הרי שהמדובר בתנועה חיובית הפועלת לשם תיקון דתי יסודי, גם אם היא רחוקה את הדת. 

על פי רוב נקט הרב הדאיה בדרך של הבאת ציטוטים המחזקים את עמדתו אולם הוא גם מחבר היגדים שונים, וכך נוצרת עמדה חיובית התומכת במפעל הציוני. האר"י קבע שאין משיח בא אלא כשיתקנו הנשמות. הרב הדאיה מחבר זאת למדרש שהתיקון נעשה בארץ ישראל, ומסיק שמפעל העליה וההתיישבות מקרב את הגאולה (סעיף ח). לדבריו, לכל ישראלי שורש בארץ ישראל ועל כן השהות בה היא מעשה רוחני משמעותי, העושה בשפה קבלית 'תיקון בעולמות עליונים', ועל כן "נמצא, כי כל מה שהעלייה הולכת ומתגברת הולכת ומתקרבת הגאולה" (סעיף ח). 

לקראת סיום הוא מצטט את אביו, הרב שלום הדאיה, עובדה המלמדת על כך שהאב ובנו היו שותפים בתמיכתם בציונות. גם הרב שלום הדאיה ראה במצוות ישוב הארץ מצווה יסודית המכוננת את החיים הדתיים ומגדירה את מעמדו של האדם. לדבריו, התנועה הציונית המעודדת שיבה אל הארץ מהווה תיקון לחטא החמור של המרגלים (ט). הצבת הציונות כתמונת תשליל לחטא המרגלים מלמדת על חשיבות הערך של ישוב הארץ. היא מעלה את הציונות לדרגה של תיקון היסטורי של עיוות יסודי קדום ומאפשרת לשחזר את הכניסה לארץ שכשלה בימי משה. 

הרב הדאיה תמך בציונות על אף היותה תנועה חילונית ובדבריו פרש את המקורות התומכים באקטביזם אנושי תוך שהוא דוחה את העמדה החרדית שהסתייגה מן הציונות.  

נקודת היסוד ממנה נובעת עמדתו היא ההבנה שהחיים בארץ ישראל הם האידיאל הרוחני ושמצוות יישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות. עמדה זו מגובה במדרשי חז"ל רבים ובמקורות קבליים לרוב. על כן, תנועה שחרטה על דגלה שיבה של עם ישראל לארץ ישראל חייבת להיות לזכות ליחס חיובי על אף הביקורת על הצריך תיקון. 

הרב הדאיה סבר שאנו מצויים בעידן הגאולה ולפיכך לא חש מאוים מצמיחת החופשיות ופריקת המסורת של התנועה הציונית. לדידו, זוהי שירת הברבור של כח יצר הרע בעולם לפי התפרקותו (סעיף ד). בניגוד לעמדה החרדית שטענה כי התגברות החילוניות מעידה שהמפעל הציוני הוא שלילי ביסודו הרי שהמבט הקבלי האופטימי של הרב הדאיה מביא אותו למסקנה ש"אדרבה, התגברות זאת היא עצמה ראיה להיותנו עומדים על סף העידן המשיחי ממש".

עמדתו החיובית הביאה אותו לפסוק שיש לומר הלל ביום העצמאות (ומשיקולים הלכתיים – בסיום התפילה ובלא ברכה), ואף להגדיר את הקמת המדינה כ"אתחלתא דגאולה": 

"ולכן אפשר לתקן לומר הלל רק אחרי גמר התפילה בבחינת הודאה ולהודות לה' על כל פנים על התחלת גאולה זו, שיש בה על כל פנים תשועה גדולה לעם ישראל בכלל, והרי זה בבחינת כל המודה בניסו זוכה ונעשה לו נס אחר. ובזה יהיה לנו התקוה כי על ידי הודאה זו של תחילת הגאולה נזכה בעזרת ה' לגאולה שלימה במהרה בימנו אמן".   

לקריאה נוספת:

נתנאל הרשקוביץ, קבלה, לאומיות ומודרנה: משנתו ההגותית קבלית של הרב עובדיה הדאיה, עבודת גמר, באר שבע, ה'תשע"ו.

אביאל חיים חורי, ראש המכוונים, שיחה עם נכדו וזקני ירושלים על דרכו הרב גונית של הרב עובדיה הדאיה, תור הזהב 74, י"ח שבט תשע"ט.

פרופ' צבי זוהר, 'מדינת ישראל והציונות בעיני חכמים ספרדים מזרחים בכירים', שני עברי הגשר (תשס"ב), עמ' 349-320.

שילה פכטר, אם הלכה נקבל: משנתו ההלכתית של הרב עובדיה הדאיה, עבודת גמר, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים, ה'תשס"ג.

יהונתן גארב, '"קבלה מחוץ לחומות": תגובתו של הרב הדאיה להקמת המדינה', בתוך: צ' זוהר (עורכים), הרב עזיאל ובני זמנו, פרקי עיון בהגותם חכמי המזרח בישראל במאה העשרים, ירושלים תשס"ט, עמ' 27-13.