מאמר קצר זה מוקדש לתלמידי היקר נדב, שמהיכרותי עמו בישיבה, ועוד יותר מהיכרותי עמו לאחר מותו דרך הסיפורים, למדתי על כשרונותיו הרבים ועוצמתו האנושית והדתית. יש לברך את חבריו לשיעור ואת העורכים על שבחרו לשמור על זכרו בקיבוץ מאמרים אישיים העוסק בשירה מנקודת מבט יהודית. נדמה לי שאין דרך טובה מזו לזכור את נדב. בחוברת זו בחרתי לכתוב על שני נושאים הנראים לכאורה רחוקים זה מזה: שירה ודברי מוסר לתיקון המידות, אולם נדב עצמו שהיה איש שיר ובעל מידות חיבר בחייו שני יסודות אלו.
וְהַמּוּסָר אֲשֶׁר חֻבָּר בְּשִׁירִים
כְּמוֹ סַמִּים בְּתוֹךְ דְּבַשׁ יְעָרִים
אֲשֶׁר אוֹכְלָיו לְמַעֲדַנָּיו סְבוּרִים
וְהַסַּמִּים פְּעֻלָּתָם מְעוֹרְרִים
הספר 'קול ששון' נכתב על ידי הרב ששון מרדכי משה בשנת תקנ"ו (1796) בבגדאד ונדפס לראשונה בליוורנו בשנת תרי"ח (1858). ספר זה נלמד בישיבות ובקרב בעלי הבתים בבגדאד עד לעליית יהודי עירק לארץ. הספר עוסק בתיקון המידות הרעות ובחיזוק המידות הטובות של האדם. יחודו הוא בכך, שכל פרק העוסק באחת מן המידות כולל שלושה חלקים: התעסקות ישירה בנושא, משל, ולבסוף שיר המסכם את דברי המוסר והמשל.
תופעה זו חריגה במעט.
השיר והשירה תחילתם עם בריאת האדם, והם מצויים לרוב בחיינו הדתיים. התורה והנבואה כתובות בחלקן שירה, וספר שיר השירים כולו שירה. הפיוט ליווה את התפילה מימי קדם, ושירי הקודש ושירי הידידות בלטו בשירת ספרד בימי תור הזהב. גם בעת החדשה חיברו רבנים שירים רבים ופיוטים אולם שילוב של שירה בספרות המוסר אינו שכיח ואף מתמיה. כשאנו מדברים על ספרות המוסר אנו מצפים לעיסוק תובעני ולא נעים בחולשותינו האנושיות והדתיות. נדמה לי שבאופן טבעי אנו מאמצים סבר פנים רציני משום הנושא. לאור זאת יש לשאול מדוע השתמש הרב ששון מרדכי בז'אנר השיר, שהוא קליל, עם ספרות המוסר? מה ביקש להשיג בכך?
אנו נעסוק בהקדמתו לספר, בה הוא מסביר מדוע נקט בדרך זו להעביר את מסריו.
הנחת הספר היא ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". הנחה נוספת היא שהאדם מטבעו מתקשה לקבל ביקורת ומתקשה לתקן את מידותיו.
עיקרון מרכזי בספרו הוא שיש צורך להתאים את דברי המוסר לשומע. המחבר מדמה את המוסר לסמי הרפואות הניתנים לחולה "ורפואתו בסמים… שהם המוסרים" (מלשון דברי מוסר). וכשם שלא לכל חולה מתאימה אותה התרופה, כך הדבר בדברי מוסר – אין דרך אחת לומר דברי מוסר, אלא יש להתאימם לשומע. לדעתו, ככל שאדם קרוב יותר אל הקודש – תיקונו יבוא בהחמרה עמו, כלומר –בניסוח בהיר ומתומצת של הביקורת כלפיו. אולם הרחוק מן הקודש זקוק לעיבוד קל יותר של הביקורת, כלומר – מיתוק הרפואות.
לפני שניגש לדיון מעמיק בגישתו, נקדים דבר בעניין קבלת ביקורת ואופי אנושי. כבני אדם קשה לנו לקבל ביקורת, אפילו שהיא נכונה. הטבע האנושי אינו סובל הכרה בכך שאנו חוטאים או שרויים במצב המצריך תיקון ושינוי. האדם מפתח מנגנוני הגנה מפני ביקורת, חלקן מופעלות לפני קבלת הביקורת (אי מוכנות להקשיב או לקרוא ספרות מוסר), וחלקן מופעלות לאחר קבלת הביקורת (הצדקה עצמית, התמקדות באומר הביקורת ולא בתוכן דבריו), ולכן נצרכות דרכים עוקפות. על דרך הדימוי, הרב (ובימי קדם – הנביא) נצרך לחפש מעין סוס טרויאני שיחדור אל לבנו, כדי שאחר כך יִפָּתח מאחורי קווי ההגנה ויעשה את מלאכתו.
הקושי לקבל ביקורת אינו חדש וימיו כימי האנושות, והוא נפתר בדרכים שונות. הדרך האחת היא המשל, כלומר – הסיפור העוסק במישהו אחר בזמן אחר. הסיפור על האחר כדרך להגיע ללבנו, מצוי בצורה הברורה והפשוטה ביותר במשל כבשת הרש (שמואל ב, יב), בעזרתו ניסה נתן לשקף לדוד את מצבו בחטאו עם בת שבע ואוריה החתי בעזרת משל – דהיינו סיפור על מישהו אחר. אם נביט על סיפורי התנ"ך מנקודת מבט כזו, נראה שכל סיפורי התנ"ך הם כמשל נתן לקורא, כלומר לנו. חטאו של אחאב ורמיסת זכויות נבות החלש עוסק אמנם באחאב, אך מעלה בפנינו תמונת מראה על יחסנו היום לחלשים, וביקורתו של אליהו 'עד מתי אתם פוסחים על שני הסעפים' נאמרה אז, אך היא אמורה להדהד בראשנו גם כעת כמשל על חיינו בהוה.
על מנת להתמודד עם הקושי לקבל הביקורת, בהמשך למסורת זו, צירף הרב ששון מרדכי לכל דבר מוסר משל:
מה שעשיתי משל על כל מוסר ומוסר ממדות הטובות והרעות כי כן תראה רבותינו ז"ל במדרשים כל דבריהם במשל. שבמשל יתפעל האדם ויקח ק"ו [קל וחומר] בעצמו. וכמ"ש [וכמו שנאמר] על שלמה המע"ה [המלך עליו השלום] 'וידבר שלשת אלפים משל והיה מדבר על העצים' וכו' ועל כל הבריות, כדי שיקח האדם ק"ו ויאמר: הלא הדומם והצומח והבהמה יש להם מדה פלונית שהוא רצון הבורא, ואני בעל השכל וראוי לשכר ולעונש כ"ש [כל שכן].
חידושו של הספר קול ששון הוא בפניה אל השיר כדי להתגבר על מנגנוני ההגנה האנושיים מפני ביקורת.
ומה שעשיתי השירים על כל משל ומשל, שכבר דמו את השירים בעלי המוסר למי שהוא חולה והוא אסטניס ואינו יכול לסמים המרורים לרפואתו כי תקוץ נפשו בהם, ואז הרופאים מניחים את הסמים בתוך אוכלים מתוקים ומאכילים אותה לחולה ואינו יודע מה שיש בתוכם ממילא עושים פעולתם.
השיר דומה לאוכל מתוק. בניגוד לפרוזה שהיא ברורה וישירה יותר אך רצינית מאוד ולכן אינה נעימה, השיר נעים לאוזן, ופועל את פעולתו באופן עקיף, ולכן הוא קל לעיכול. יש בדברי הרב ששון אמת אנושית. כמה קל לנו למצוא עצמנו מפזמים שיר ששמענו, עובדה שהפירסומאים למדו לנצל היטב. את השיר אנו זוכרים יותר טוב ו"ע"י השיר שיהיה רגיל בפיו, לא ישכח המוסר ההוא." וכן בתחילת ההקדמה: "ואחר המשל שיר שכולל המשל בתוכו או המוסר כדי שישא אותו בחיקו".
כוחו של השיר יכול לשמש כלי מוצלח דווקא כשיש צורך להעביר מסרים לא נוחים לאדם, וכידוע המשימה של תיקון המידות היא קשה:
כן הדבר הזה באדם שהוא הולך שובב בדרך לבו בתענוגי העולם ובחמדת הזמן והוא חולה חולי הנפש, אם יפתח ספרי המוסר המכניעים לבו של אדם והם סמים המרים הלוא תקוץ נפשו, לפי שמרחקים אותו מהרגלו, שהוא היה רחוק מן המושכלות ורודף אחר התענוגים. אבל כשהמוסר בדרך שיר והשיר לפי מתיקותו יערב לקורא בו, וממילא הוא קורא המוסר שבתוך השירים ועושי' [ועושים] פעולתם להכניע לבו ולשוב, ואז יחפש את המוסרים החזקים ויתקרב מעט מעט.
הרב ששון משתמש גם במשל וגם בשיר כפי שנהג שלמה המלך שאותו הוא רואה כמודל הנכון לתיקון המידות:
וכן נאמר בשלמה המע"ה אחר שכתוב 'וידבר שלושת אלפים משל' נאמר 'ויהי שירו חמישה ואלף' שהיה עושה שירים למשלים, דהיינו טעמים של המוסר שלפי מתיקות השיר והטעם והמשל יתפעל האדם.
לדבריו השילוב של משל ושיר הוא הנכון, משום שהשיר משמר בזיכרון את המסר:
ועוד המשל והמוסר ידמה כמו תיבה מליאה כל טוב ויבוא השיר אחריה כמו המנעול שסוגרים בה התיבה שלא יגנבו ממנה הענין ע"י השיר שיהיה רגיל בפיו ללא ישכח המוסר ההוא.
הרב ששון מרדכי קורא לתשובה מתוך שיר ושמחה.
מצד אחד אין לשיר מעמד משל עצמו. השיר הוא כלי להעברת מסרים, שכוחו בשילובו עם המשל והביקורת הישירה. מאידך, כוחו של השיר עצום כדרך להעברת מסרים תובעניים. המסר בדבר תיקון המידות יכול להתקבל בדרך עקיפה, כלומר – בעזרת השיר.
הרב ששון מציע לנו תשובה מתוקה שאינה מוותרת על העבודה הקשה של תיקון מידות וחטאי השובבות, אך מציעה שנשיר כל הדרך אל הקב"ה.
וְהַמּוּסָר אֲשֶׁר חֻבָּר בְּשִׁירִים
כְּמוֹ סַמִּים בְּתוֹךְ דְּבַשׁ יְעָרִים
אֲשֶׁר אוֹכְלָיו לְמַעֲדַנָּיו סְבוּרִים
וְהַסַּמִּים פְּעֻלָּתָם מְעוֹרְרִים
סטודנט, חוקר הגות ומסורת של קהילות הספרדים
