רבי דוד בוזגלו, מגדולי משוררי המאה ה-20, הביא לעולם שירה יהודית, ייחודית, שרוב רובה עסק בציפייה לגאולת ישראל מיד צר. כמו כן, רבי דוד הקדיש חלק ניכר משירתו להודיה לה' על ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים. מלבד זאת, כתב רבי דוד שירים בשבח מידת הענווה ובגנות מידת הגאווה, מוסר השכל ודרך חינוך, ואף שירי התנצחות וויכוח מול הבורא על מצבו הפרטי ועל מצבם של עם ישראל בכלל.
שירתו של רבי דוד זצ"ל גדושה ועמוסה במקורות מהתנ"ך, תלמוד בבלי, מדרשים ואף זוהר. רבי דוד, מרבה להשתמש בשיבוצים מקראיים מספרי הנ"ך כאוות נפשו, וניכר בהם מה שאמר על עצמו שהיה שחיין בים התנ"ך והתלמוד.
לצד זאת, השתמש רבי דוד בשירתו בכלל האמצעים האומנותיים אשר השתמשו בה משוררים מימי הביניים כדוגמת ריה"ל, ר' שלמה איבן גבירול, אבן עזרא ועוד רבים. אדם הקורא או שר את פיוטיו של רבי דוד ללא הבנת האמצעים הללו, או הבנת מקורות השיבוצים המקראיים שאותם הטמיע בשירתו מאבד נכס יקר ערך בהבנת שירתו של רבי דוד זצ"ל.
שירתו של רבי דוד זצ"ל, טמנה בחובה אוצרות מקראיים ומדרשיים יקרי ערך, וחידודי לשון מופלאים, אשר ראיתי חובה לבארם ולפרשם בספר זה, המביא את כלל השיבוצים והמקורות המקראיים בהם השתמש רבי דוד. והקורא בהם יבין דבר מתוך דבר על גדולת חוכמתו של רבי דוד ובקיאותו הרבה בכל מכמני התורה.
כפי הכתוב לעיל, רבי דוד לקה במאור עיניו, דבר אשר השפיע מאוד על חייו, ואף על כתיבת שיריו. כמעט בכל שיריו, רבי דוד מיטיב לבטא את חסרון ראייתו, ומבקש מה' שישיב לו את מאור עיניו.
להלן כמה דוג' מכמה שירים בנושא זה:
ועוד דוג' רבות כאשר יעיין הקורא בשיריו בספר זה. רבי דוד כתב אף שיר על עיוורונו, בו הוא מביא את דברי הגמ' שאומרת: 'ארבעה חשובין כמת: סומא, מצורע, עני ושאין לו בנים'. וכותב בשירו שעונש הסומא קשה משל כולם, זאת משום שאין לו רפואה. וזה לשון השיר[1]:
'אֱנוֹשׁ נִלְאֶה נְשׂוּא חֶבֶל / אֲפוּף יֵאוּשׁ וּמַר שִׂיחָה.
הֱצִיקַנִי בְּהֶבֶל פִּיו / וְשָׁת עָלַי בְּאֵשׁ קוֹדְחָהּ.
הַקּוֹלְךָ זֶה / הֲקוֹלְךָ זֶה חֲסַר בִּטְחָה?
וְאֵיךְ תִּשְׂמַח בְּנִי אֶל גִּיל / וְלֹא עָרְבָה לְךָ שִׂמְחָה?
הֲלֹא אַתָּה חֲשׂוּךְ רְאוּת / וְאוֹר עֵינֶיךָ כְּמוֹ נִמְחָה.
וְאִישׁ לָקוּ מְאוֹרוֹתָיו / בְּעִוְרוֹן עַד כְּבָר נִדְחָה.
מְצֹרָע יוֹם אֲשֶׁר נֻגַּע / וְעַל מִצְחוֹ שְׁחִין פָּרְחָה.
וְדַל אֶבְיוֹן מְחֻסַּר כֹּל / וְנַפְשׁוֹ מֵעֹנִי שָׁחָה.
הֲלֹא תִּקְוָה תִּפְעַם בָּם / וְהִיא לָהֶם כְּמַבְטִיחָה.
לַדַּל כִּי יַפְתְּ אֱלֹהִים / לְרוֹקֵם חֶלְדּוֹ בְּהַצְלָחָה.
וְשָׁחוּן כִּי יְגַל שָׂפָם / בְּאֵין מֻגְלָה וְאֵין לֵחָה.
וּמָה תִּקְוַת מְגַשֵּׁשׁ קִיר / וּבַת עֵינוֹ מְקֻפָּחָה.
בְּעֵת רָפוּ יְדֵי רוֹפְאוֹ / וְהוּא בָּקִיא וְהִתְמַחָה'.
ברם, רבי דוד ניחן בזיכרון פנומנלי נפלא, והשתמש בו ביתר שאת בעת עיוורונו, וכתב את שיריו עם מקורות ומובאות ממאות מקומות הפרושים בתנ"ך בש"ס ובמדרשים באין מפריע. ונראה, כי זאת אשר ניחמתו בעת מצבו החשוך והעגום.
רבי דוד העריך מאוד את נושא השירה, ונתן לה את המקום המכובד והראוי לה במקומות אשר הלך לשורר בהם. סיפור יפה ששמעתי ממו"ר אבי הי"ו, שבמרוקו היו קמים לבקשות עם רבי דוד קרוב לארבע מאות מרוב חביבותו אצלם. ופעם אחת קם רבי דוד לבקשות ושאל את שמשו ר' אליהו חזוט ז"ל: 'כמה אנשים הגיעו'? רבי אליהו ענה במבוכה: 'רבי דוד, אולי שלושים, ארבעים איש, לא יותר'. ענה לו רבי דוד במרוקאית: 'אמללה כמשא דנחיל, וואלה שווארי דבאן'. ופירושו: מעדיף אני קומץ דבורים שמניבות דבש, מהמון זבובים שלא עושים כלום.
רבי דוד בעקיצתו השנונה הזו, התכווין, שעדיף לשבת עם אנשים שמבינים את מהות שירה ונגינתה, אפילו אם הם מועטים, מאשר המון אנשים שמתקבצים ואינם מבינים דבר בשירה, ומה תועלת בם? כמושג הנפוץ: 'מעט הכמות ורב האיכות'.
עוד סיפור נחמד בנושא הזה ששמעתי ממו"ר אבי הי"ו: פעם אחת התארח רבי דוד בכפר בפרברי מרוקו בערב שבת. בא אליו אחד האנשים ושאלו אם ירצה לקום לשירת הבקשות ולשורר להם. רבי דוד הבין שאין אנשים הבקיאים בשירה באותו המקום וחבל על כוחו, אשר על כן ענה לו רבי דוד: 'אין לי כוח, איני חש בטוב'. ענה לו אותו האדם: 'בננאקס'. דהיינו, 'בלי טובות' בשפה של ימינו.
למחרת קם רבי דוד לשחרית, ובא אליו אותו האדם בהתרברבות לאמר לו שאדם אחר קם לשורר להם בקשות. רבי דוד עקצו בדרכו החכמה ואמר לו: 'הווא פק ביכום, ונתייו פיקיתייו ביה?', ופירושו: הוא קם בכם, אך אתם גם קמתם אליו? ובפירוש חבוי, האם הבנתם בכלל את שירתו ששר לכם?
סיפור נוסף, כאשר קם רבי דוד לבקשות בערב שבת אחד, היו מגיעים גם מעשירי העם להתכבד במופע חשוב כזה. וידוע שבעל המאה הוא גם בעל הדיעה, והיו מרשים לעצמם לשורר ביחד עם רבי דוד, אע"פ שאין להם לא טעם ולא ריח.
והנה, קפץ אחד מעשירי העם והחל לשורר פסקא מהבקשות, בקול צרוד חסר טעם וריח, ובלי קצב ומנגינה. רבי דוד שחש לכבוד השירה, אמר לו בעדינות: 'חדדר שווייש', דהיינו הנמך מעט את קולך. וכך עשה אותו עשיר. ושוב אמר לו רבי דוד: 'ז'יד (הוסף) חדדר שווייש', ושוב הנמיך העשיר את קולו עוד. וכך כמה פעמים. עד שקם העשיר ואמר לרבי דוד: 'וכבר תאמר לי לשתוק וזהו'?! ענה לו רבי דוד: 'הבנת את הרמז'!
סיפור נוסף, על עשיר נוסף שבא לפני רבי דוד בהתפארו עליו שהינו פייטן ומצויין, והחל לשיר בפניו קטע שירה. רבי דוד שמע שאין בו ממש, אך מצד שני היאך יאמר לו שאין זה תחומו? אמר לו רבי דוד: 'יישר כח! לך והקלט את עצמך, ותשמע את השירה וכך תחזור עליה ותבדוק היכן יש מקום לשפר, ותשוב אליי'! אותו עשיר לא חזר אל רבי דוד, ולימים פגש אותו רבי דוד, ואמר לו: 'מדוע לא חזרת אליי'? אמר לו העשיר: 'עשיתי כמצוותך והקלטתי את עצמי, אך לא מצאתי חן בעיני עצמי, אמרתי: אם בעיני עצמי לא מצאתי חן קל וחומר בעיניך'! רבי דוד חייך והבין שהמסר הועבר בדרך טובה וללא פגיעה.
כך הייתה דרכו של רבי דוד בשירה, מצד אחד קנאות לדקדוק במקצב ובנגינה, והן בהבנת המילים, ומצד שני, ידע בחוכמתו הנפלאה לגרום לאנשים להבין בעצמם את מקומם, ובלי לפגוע בהם או חלילה לביישם ברבים.
על מנת להבין את מבנה פיוטיו של רבי דוד והאמצעים האומנותיים בשירתו, ראיתי להביא בכאן דוגמאות לאותם האמצעים בהם השתמש ולבארם, ואף להביא דוג' משירתו:
צימוד, הוא אמצעי אומנותי, בו משתמש המשורר בשתי מילים שצלילן זהה אך משמעותן שונה זו מזו. לצימוד יש גוונים רבים ונביא כמה דוגמאות לכך:
א) צימוד שלם – הינו צימוד בו משתמש המשורר בשתי מילים זהות לחלוטין בכתיבתן, אך משמעותן שונה, לדוג'[2]:
'כי בצל סוכו שׁם שֹם לו מבטחו'.
המילה: 'שם' הראשונה פירושה הגדרת מיקום, ואילו המילה 'שם' השנייה פירושה: פעולה, שם לו, הניח דבר מה בעבורו.
וכמו[3]:
'ואשרי עין ראתה אל מסתתר, מחביונו נִגְלׁה נִגְלֶה'.
ב) צימוד שונה כתיב – שתי מילים השונות בכתיבתן אך צלילן זהה, לדוג'[4]:
'בפת בג מלכים לא ישתה. וביין משתיהם לא ישטה'.
ג) צימוד שונה תנועה – שתי המילים זהות אך שונות באחת מתנועותיהן, לדוג'[5]:
'שאי ציון עיניך, וראי בניך ב(ו)ניך'.
ד) צימוד שונה אות – שתי המילים שונות באחת מאותיותיהן, לדוג'[6]:
'אשרי זורעים כי קצרו. אשרי נוטעים כי בצרו'.
וכמו[7]: 'חכי בתי, הן בא עתי, לבא אתי'.
ה) צימוד גזרי – המילה השנייה נגזרת מאותו השורש של המילה הראשונה, לדוג'[8]:
'יגדור פרצי ופרץ פריצים'.
וכמו[9]: 'אז בשובה שוב ישובון עם בשבי יושבים'.
ו) צימוד נוסף – במילה השניה נוספת אות על המילה הראשונה, לדוג'[10]:
'רחמן מלא רחמים. יוצר הרים, ים ונהרים'.
ז) צימוד נפחת – היפוכו של הצימוד הנוסף, בו במילה השניה נגרעת אות מהמילה הראשונה, לדוג'[11]:
'וגאל עם שומרי אמונים, מכף שוטנים ומונים'.
וכמו[12]:
'ובני עמי צאן עדתי, שומרי דתי ותעודתי'.
שיבוץ או הרמז, הינו אמצעי אומנותי בו המשורר משתמש במילה או חלק מפסוק מקראי או אמרה תלמודית בתוך שירתו על מנת להעביר מסר, או להעצים את משמעות המילה בשיר, או אפילו רק לשם החידוד הלשוני.
ישנם כמה סוגי שיבוצים בהם משתמש רבי דוד בשירתו:
א) שיבוץ מקראי במשמע חדש – בו עושה המשורר שימוש בפסוק או מילה מן המקרא אך בשיר היא מקבלת משמעות שונה, למשל[13]:
'ולך אל חיים, אפים, ארץ ישתחוו כל קהל גויים', בו ידבר שבגאולה ישתחוו הגויים לה'.
נלקח מהפס' בישעיה: 'וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי', ושם המשמעות שונה, והיא: הגויים ישתחוו לעם ישראל.
וכמו[14]:
'קשתו ותליו על אויביו יצרח'.
בו ידבר על ה' שינצח האויבים בקשתו וחיציו. ונלקח מהפס' בבראשית: 'שא נא כליך תליך וקשתך' בבקשת יצחק מעשו לצוד ציד להביא.
ב) שיבוץ מוער (קלמבורי): הוא שיבוץ בו משתמש המשורר במילה מסויימת בהוראה שונה למליצה וחידוד לשוני, למשל[15]:
'היושב על חוג ערץ'.
שמקורו בפס': 'היושב על חוג הארץ ויושביה כחגבים', וכאן מתכוין המשורר למילה 'ערץ' מלשון הערצה או מלשון עריצות ושלטון בכח.
דוג' נוספת[16]:
'רוקע הים מלך חי עושי. מים עד ים, כנס נדחי'.
נלקח מהפס' בישעיה[17]: 'וְאָֽנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו יְהוָה צְבָאֹות שְׁמֹֽו', ובישעיה כוונתו שהקב"ה מחליט מתי ירגע הים ומתי יהמו גליו. וכאן יתכווין המשורר שהקב"ה שם גבול לים וקרקעיתו לבל ישובו לכסות הארץ.
החריזה היא אלמנט אומנותי בו המשורר מסיים פסקה בשיר באותה האות ובאותה התנועה לחדוות היצירה.
בחריזה קיימים כמה סוגים:
חרוז ראוי – הינו חרוז בו שתי הפסקאות מסתיימות בשתי אותיות ובשתי תנועות שבה מסתיימת המילה הנחרזת. למשל[18]:
'וכדגלו רב דגלו, חש חילו, שח קולו, סר צילו'.
א) חרוז משובח – חרוז בו ישנו דמיון בין האותיות הנחרזות בשלוש אותיות ובשתי תנועות, למשל[19]:
'ישכון קרבך וסביבך, ויצא ממך מחריבך'.
וכמו[20]:
'מיום על סף דעתי עמדתי. לאסור חג יום הולדתי, יום בו על חוף ימך הורדתי'.
ב) חרוז מבריח – חרוז בו כל סופי הפסקאות מסתיימות באותה האות או יותר, למשל[21]:
'ישראל נושע, לא ישע אל עול ופשע. ומטה רשע, לא עוד ישוב יפרח.
מלך ביפיו, זזה עדיו, כי ישא לצדק את כליו . קשתו ותליו, על אויביו יצרח.
בך יחי לעד, כי יצעד, עד נצח לא ימעד . בדור שוכן עד, בן אב המון ממזרח'.
ג) חריזה פנימית – בה גם סופי הדלתות ולא רק סופי הפסקאות מסתיימות באותה האות, למשל[22]:
'כא נסוול רבבי לז'ליל. יאך ליה לאמאר.
עלאס טוול בייא דליל. לא נז'ום לא קאמאר'.
אמצעי אומנותי שמהותו תיאור מוגזם ומופרז, מעבר לאמת הגלויה. תיאור זה נועד להעצים את האובייקט המתואר, ובכך ליצור רושם, תדהמה ופליאה בקרב המאזינים או הקוראים.
למשל[23]:
'או אז כל ימישך כשמש תזהרי'.
וכמו[24]:
'ובשרי דשו ודקרוני, לעקרב דמו ועקצוני'.
הינו אמצעי אומנותי המבטא דבר והיפוכו, מטבע לשון המורכב מזוג מרכיבים הסותרים זה את זה, שצירופם יוצר משמעות חדשה מעבר להיגיון – פרדוקס – וזאת על מנת להגביר את הרושם וההפתעה:
למשל[25]:
'לבני שעיר נטשתני, ובלא מחיר מכרתני', שהרי אין מכירה ללא תמורת מחיר כסף, שאם כן הייתה זו מתנה ולא מכירה.
א) אוקסימורון חלקי: הוא היגד בו יש שני חלקים הסותרים זה את זה, אך לא משום שהם הפכים, כמו צירוף המציין שני פרטים שלא יכולים להתקיים באותו זמן.
למשל[26]:
'כי יד רמה נעלמה'.
וכמו[27]:
'בחושך יאיר שמשו'.
היא אלמנט בו המשורר מייחס תכונות אנושיות לדבר או חפץ שאינו אדם, למשל[28]:
'אז יחפור צדק את קברו, אם לא יעצום עיניו'.
וכמו[29]:
'וביום בא נורו, עצי ברושים אשר חבשו נזר', וכוונתו למנהיגי מצרים שנדמו לעצי ברושים.
היא אמצעי ספרותי, המאופיין בחזרה על מילה או כמה מילים בסוף מספר שורות או משפטים רצופים. מטרת השימוש באפיפורה היא להבליט ולהדגיש מסר מסוים. למשל בשיר על רבי חיים רפאל שושנה המשורר רוצה להבליט את השם חיים בשירו[30]:
'לדוד ארוממך, אלי ואודה שמך. בחצרות בית אולמך, מלך חפץ בחיים'.
'חוטר גזע ישישים, אראלים ותרשישים. והוא חכם חרשים, כל הכתוב לחיים'.
החפצה היא מתן תכונות של חפץ ליצור חי, בדרך כלל אדם. למשל[31]:
'אז חיש בערו אזוב קיר ברוך אל הגוזר', שנתן תכונת אזוב קיר היבש והקלוש לחיל מצרים.
וכמו[32]:
'ולחומה בעדי תהיה יום וליל'.
תִּקְבּוֹלֶת היא אמצעי ספרותי בו ישנם שתי צלעות המקבילות זו לזו, בתוכן, בהטעמה, במקצב, בתבנית התחבירית או בחומר הסמנטי. מטרת התקבולת היא חזרה על הנושא במילים נרדפות, שונות ופעמים רבות ציוריות במיוחד, כדי להטמיע אותו בלב השומעים, וכדי לעטר את השיר או המבע באמצעים צורניים המייפים את הטקסט ומקלים על קליטתו.
לתקבולת כמה צורות:
א) תקבולת נרדפת – בה הצלעות חופפות אחת לשניה בתוכן ובמקצב.
למשל[33]:
'יה עד מה ולמה יעטוף עני / הלעד נאוה תסער כאוני'.
וכמו[34]:
'כנהר שלום לי הט ולכל עמל / ולחומה בעדי היה יום וליל'.
ב) תקבולת ניגודית – בה הצלעות מבטאות דבר והיפוכו,
למשל[35]:
'וסוכה נופלת / הקם צור איתן'.
וכמו[36]:
'עם נזנח נידח / חיש חיש תשמח'.
ג) תקבולת משלימה – בה האיברים משלימים זה את זה, למשל[37]:
'הנה ימים יבואו / בם תפרח כשושנה'.
וכמו[38]:
'ומנחות לך ישאו / בכל שנה ושנה'.
ד) תקבולת מדורגת – בה יש התפתחות הנושא באיברים, למשל[39]:
'בני אשרי יולדתך / אם באביב שנותיך.
תשליך יצר ילדותך / ומדפיו רחץ וטהר'.
וכמו[40]:
'אלהי כל בשר אין קץ לגדולתו / את האדם יצר בצלמו ודמותו.
לכבודו והודו עשה לו כנגדו / עזר לסעדו בכסות ואכילה'.
כמו כן, רבי דוד הטיב לבטא את שירתו הנפלאה גם בשפה הערבית מרוקאית, וכן בשירים משולבים בשפה העברית והערבית, הנקרא בלשון הספרות המוזיקאלית: מטרוז.
לדוג' השיר הנפלא 'ארגב יא לעאלי', בו ר' דוד שוזר בכל טור, פיסקה בעברית ופיסקה בערבית, המשתלבים יחד בחריזה ובמשמעות דומה, ואף משלימים אחד את השני.
וזאת למודעי, כי השפה הערבית המרוקאית בנויה מניבים שונים, ומשמעויות ופירושים שונים. וכמו כן, פירוש המילה תלוי מאוד בהקשר בה היא מופיעה, שלכל מילה ישנם פירושים שונים וזאת תלוי בהקשרם במשפט. וכאן בספר השתדלתי להביא את הפירוש הרווח בקרב הלשון העדתית, והמתקבל על הדעת בהקשרו למילות הפיוט. ולכן, גם אם יקרא הקורא ויראה לנכון פירוש אחר למילה, אין רע. ורק להרבות תורה נתכוונתי ולהפיץ את שירתו של רבי דוד לחובבי ולומדי שירתו.
כמו כן, במקום בו יש ספק מי מחבר השיר, כתבתי את שם המחבר בנוסף לשמו של רבי דוד בוזגלו, למען הסר ספק. וה' יודע תעלומות לב. ואם חלילה שגיתי – איתי תלין משוגתי.
כמו כן, בקשתי שטוחה בפני המעיין בספר, באם ימצא חלילה טעות בספר, הן בכתב, הן בניקוד והן בפירוש, אנא יודיעני על מנת שנתקן בהוצאות הבאות בעז"ה. וכבר ידוע שאמרו: 'כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לספר בלא טעויות'.
מכאן תודה מיוחדת לשני אנשים טובים שעזרו וסייעו לי בפירוש המילים מהשפה הערבית לשפה העברית:
בראש ובראשונה, לאבי מורי ר' ציון אלקובי הי"ו שלא החסיר ממני מאומה מהידע הנרחב שלו בשפה הערבית, מיום עומדי על דעתי ועד הנה. ה' ישלם שכרו ופעולו בזכות רבי דוד בוזגלו אכי"ר.
והשני: מר יונה אלפסי הי"ו שעזר לפרש במקצועיות רבה את הפיוטים בשפה הערבית, וסייע בפירוש המילים הקשות שבהן. ה' ישלם שכרו ופעולו בזכות רבי דוד בוזגלו אכי"ר.
(מקור: הקדמת עורך הספר "דוד בחירי")
[1] מתוך כתבתה של עידית זרטל, עיתון 'דבר' 22 ביולי 1966.
[2] בשיר 'בינו נא מורדים'.
[3] בשיר 'לא פגיונים'.
[4] בשיר 'אשרך ארץ שמלכך'.
[5] בשיר 'הודו לאל רם'.
[6] בשיר 'יודו אבות ובנים'.
[7] בשיר 'אליך קוני'.
[8] בשיר 'ירושלים אשרך'.
[9] שם.
[10] בשיר 'אליך קוני'.
[11] שם.
[12] שם.
[13] שם.
[14] בשיר 'אך בך מולדתי'.
[15] בשיר 'אם נפשך להשקיף'.
[16] בשיר 'עם דל יפרח'.
[17] פנ"א פט"ו
[18] בשיר 'אך בך מולדתי'.
[19] שם.
[20] שם.
[21] בשיר 'אך בך מולדתי'.
[22] בשיר 'כא נסוול רבבי לז'ליל'.
[23] בשיר 'את נפשך תושיעי'.
[24] בשיר 'חמדתי לעשות רצון בוראי'.
[25] בשיר 'יה אל נקדש'.
[26] בשיר 'לא הכוחות'.
[27] בשיר 'יה אל קוני'.
[28] בשיר 'יום ימלוך עבד'.
[29] שם.
[30] בשיר 'לדוד ארוממך'.
[31] בשיר 'יום ימלוך עבד'.
[32] בשיר 'צור שהחייני'.
[33] בשיר 'יה עד מה ולמה'.
[34] שם.
[35] בשיר 'מה לחביב מה לו'.
[36] שם.
[37] בשיר 'בת נדיבים ושועים'.
[38] שם.
[39] בשיר 'בני אשרי יולדתך'.
[40] בשיר 'בסימן טוב והצלחה'.
סטודנט, חוקר הגות ומסורת של קהילות הספרדים
רב קהילת "אבני החושן" גבעת שמואל, ומחבר הספרים: דיבור המתחיל, אחדים בידך.
