עיון בסיפור של הרב יוסף חיים (בן איש חי)
בן איש חיל ב, שבת הגדול, דרוש ב, ד"ה "ואחר שאמר", עמ' קס.
ממקורות רבים בדברי רבותינו עולה כי בית המדרש והשוק רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. באחד – עסוקים בממון, חומרנות וחיי שעה, ואילו בשני עוסקים ברוח ובחיי עולם. הפער הוא כה רב עד שהשוק הוא בבחינת תשליל של בית המדרש ומשום כך גזר רבי שאין ללמד תורה בשוק.
פעם אחד גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק. מאי דרש? "חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים" (שיר השירים ז ב), מה ירך בסתר – אף דברי תורה בסתר. יצא רבי חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק, לרב ולרבה בר בר חנה. שמע רבי – איקפד. אתא רבי חייא לאיתחזויי ליה, אמר ליה: עייא, מי קורא לך בחוץ? ידע דנקט מילתא בדעתיה, נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין. ביום תלתין שלח ליה: תא, הדר שלח ליה דלא ליתי. […] לסוף אתא, אמר ליה: אמאי אתית? אמר ליה: דשלח לי מר דליתי. והא שלחי לך דלא תיתי? – אמר ליה: זה ראיתי, וזה – לא ראיתי. קרי עליה: "בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ" (משלי טז ז) . מאי טעמא עבד מר הכי? – אמר ליה: דכתיב "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ" (משלי א כ). אמר ליה: אם קרית – לא שנית, ואם שנית – לא שילשת, ואם שילשת – לא פירשו לך. חכמות בחוץ תרנה – כדרבא. דאמר רבא: כל העוסק בתורה מבפנים – תורתו מכרזת עליו מבחוץ. והא כתיב "לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי (ישעיהו מח טז)!" – ההוא ביומי דכלה. – ורבי חייא, האי "חמוקי ירכיך" מאי עביד לה? מוקי לה בצדקה ובגמילות חסדים.
מועד קטן, דף טז ע"א–ע"ב.[1]
הגמרא מתארת עימות בין רבי לר' חייא. ר' יהודה הנשיא סבור שאין ללמד תורה בשוק כלומר במרחב הציבורי אלא במרחב פנימי – בבית המדרש. כך הוא דרש את הפסוק "חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים" (שיר השירים ז ב) – כשם שהירך נסתרת ואינה גלויה לעיני כל, כך לימוד התורה ראוי שיעשה בסתר. לעומתו, תלמידו ר' חייא לימד תורה בשוק על פי הפסוק "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ" (משלי א כ) ממנו למד שאת חכמת התורה יש ללמד בחוץ. יתכן שיש כאן פרשנות לשונית כפולה שכן המונח 'חוץ' עומד כנגד המונח 'פנים' ובנוסף המונח 'חוץ' פירושו במקרא: שוק (למשל: יר' לז כא). יחסו של רבי לר' חייא אמביוולנטי מחד הוא מנדה אותו, וגוער בועל האופן שפירש את הפסוק ואף מערער על שיקול דעתו הלמדני "אם קרית – לא שנית, ואם שנית – לא שילשת, ואם שילשת – לא פירשו לך". מאידך, הוא רואה בעובדה שר' חייא שמע את ההזמנה לבוא לפניו ולא את הודעת הדחיה – כסימן שמעשיו של ר' חייא רצויים לפני ה'.
נראה שהעימות ביניהם חריף ונוקב ומתמקד בשאלה מהו המקום הראוי ללמוד בו תורה.[2] רבי סבור שלימוד התורה דורש מקום מסותר, שיש בו אפשרות לעיין בדברים בנקיות הדעת והגוף ומתוך דיבוק חברים. לעומתו ר' חייא סבור שיש ללמד תורה היכן שיש המבקשים בכך, ואולי אף יש ערך מיוחד ללמד תורה דווקא במקומות המפולשים, בסמטאות השוק.
מדרש נוסף המעמת שתי עמדות אלו מצוי בילקוט שמעוני, משלי, רמז תתקל:[3]
"חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה", שאל רבי שמואל בר נחמני את רבי יונתן בן אלעזר שהיה עומד בשוק, א"ל שנה לי פרק אחד, א"ל לך לבית הלמוד ואשנה אותך. א"ל לא למדתנו "חכמות בחוץ תרונה"? א"ל אם קרית לא שנית, בחוצה של תורה. המרגליות היכן היא נמכרת בחוץ [או בחנות], כך התורה ברחובות תתן קולה במקום שמרחיבין אותה בבתי כנסיות ובתי מדרשות:
במדרש שלפנינו העימות נותר על כנו אלא שהדמויות והדימוי התחלפו. רבי שמואל בר נחמני מבקש ללמוד תורה גם כשהוא בשוק אולם רבי יונתן בן אלעזר מסרב בכל תוקף. שוב עומד הפסוק המתאר לימוד חכמה בחוץ לדיון, ושוב הסובר שיש ללמוד תורה בסתר נוקט בלשון קשה כלפי התומך בכך, תוך שהוא מערער על לימודו בתורה בלשון דומה "אם קרית לא שנית". החידוש במדרש שלפנינו הוא הקבלת התורה ליהלום שיש למוכרו בחנות מכובדת וחבויה ולא בשוק שכן במרחב החיצוני ערכו של היהלום נפגם.
דרשה חריפה ביותר היא דרשתו של רבא לפיה כנסת ישראל מתפללת שהקב"ה לא ידון אותה כאומות העולם הנדמים ליושבי כרכים ולוקים בגזל, עריות, שבועת שוא ושבועת שקר. ובלשונו של רש"י על אתר "מקום שווקים הן, וישוב גדול, ורגל רוכלין וסוחרין מצויה שם" (עירובין, דף כ"א, עמוד ב). הניגוד בין השוק לתורה ניכר גם בהכרזתו של רב יוסף שאילולי מתן התורה היה כאחד האנשים בשוק "אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא? (פסחים, דף ס"ח, עמוד ב).
על רקע הניכור והמתח בין השוק לתורה מפתיעה דרשתו של הרב יוסף חיים, הבן איש חי. כחלק מדרשה ארוכה שנאמרה בשבת הגדול ברוב עם[4] סיפר חכם יוסף חיים סיפור המערער במידה מסוימת על ההפרדה והניכור בין השוק לבית המדרש. אין הוא קורא ללמד תורה בשוק אך הוא רואה פוטנציאל רוחני בחיבור ביניהם, ומבקש להביא את רוח השוק אל תוככי בית המדרש. יתר על כך, הרי"ח מספר על בית מדרש בו התורה הפכה חסרת חיוניות בלימוד, ושרק היצריות ותאוות החומר המצויים לרוב בשוק יוכלו להחיות את הלימוד בישיבה.
הסיפור כולל עלילה מפותחת בת כמה שלבים, הבה נעיין בכל אחד מחלקי הסיפור.
מעשה בחסיד אחד שהיה לו מדרש בביתו, ושם מתפלל בכל יום עם תלמידיו, וגם שונה עמהם שם, ולא היה רואה פני השוק כלל. והנה יום אחד אמר לתלמידיו: 'אני רוצה היום הזה לצאת לטייל בשוק, בואו עמי'. אמרו לו: 'רבינו, מה טיול יש בשוק, שכולו מלא עסקים, וריבוי בני אדם נדחפים זה מזה? והטיול הוא טוב בשדה'. אמר להם: 'אף על פי כן, רצוני שנלך היום לשוק, כי אני הטיול שלי הוא שם ולא בשדה'.
הסיפור פותח בתיאור נתק בין בית המדרש ויושביו, ובראשם הרב החסיד, לבין השוק. הרב ותלמידיו יושבים בביתו 'ואינם רואים פני השוק כלל'. החזרה הכפולה על המילה 'שם', מחדדת את תחושת הניכור והזרות, כפי שמצאנו במקורות חז"ל. יתכן גם שתיאור הרב כ'חסיד', נועד ללמד שההסתייגות מן השוק אינה מצטמצמת לפער בין לימוד תורה לבין עולם המסחר, שכן השוק נתפס כניגודה של החסידות ועבודת ה'. מדוע קיים בסיפור נתק בין השוק לבית המדרש? הסיבה לכך לא נאמרת במפורש אך תלמידי החסיד המתנגדים לטיול בשוק חושפים אותה בהמשך "רבינו, מה טיול יש בשוק, שכולו מלא עסקים, וריבוי בני אדם נדחפים זה מזה?" לדבריהם, השוק מסמל את הצד הנמוך של החיים, את הדוחק, החומרניות ותאוות הממון הרחוקים מן התורה. תחת זאת הם מציעים טיול בטבע "והטיול הוא טוב בשדה". השדה כנראה מזוהה עם הממד הרוחני, הזך והטהור של החיים, עם יופי הבריאה, והתפעמות הנפש למראהו.
התנגדותם של התלמידים נובעת, ככל הנראה, מתורתו של הרב החסיד עצמו שעד כה הפריד הפרדה מלאה בין לימוד התורה לשוק. אם כך, מתעוררת הסקרנות מדוע לפתע מתעקש החסיד לטייל עם תלמידיו דווקא בשוק? מדוע שינה מדרכו זה שנים?
התשובה לכך מתגלה בסצנות הבאות, עת הם מבקרים בשוק.
וכאשר קרבו לתחילת השוק, ראו ששה בני אדם נושאים כל אחד על שכמו משא גדול וכבד, ומרוב הכובד של המשא, היה נוטף מכל אחד מהם זיעה שטף רב. ויעמוד הרב ותלמידיו מן הצד, עד שעברו הכַּתָּפִים האלה הנושאים משאות גדולות, שהביאום מבית המכס להכניסם לחנויות שבשוק לבעליהם. ויאמר הרב לתלמידיו: 'כמה מוסר גדול אנחנו למדים מאלו הכַּתָּפִים הנושאים משאות כבדים, אשר מחמת כובדם יוצא מכל אחד זיעה שטף רב, וקומתם נכפפת בעת המשא ועצמותם מתרסקין – וכל זה בשביל שכר עשרה גרוש. והרי אנחנו רואין שאינם מתים מכובד המשאות האלו, ואין נחלשים מרוב היגיעה, ואין עצמותם משתברין. כי הם חוזרים ונושאים משאות אלו בו ביום שלש וארבע פעמים, ולמחר חוזרים לעסק זה. וכן בכל יום ויום בזה אחר זה, והם בריאים ככוחם אז כוחם עתה. על כן אתם ידידי ודאי לא תקוצו מיגיעת עסק התורה אפילו אם תשבו לפני משך שש שעות רצופים, ואפילו אם תשבו בחום היום שיוצא מכם זיעה רבה. דהא ודאי כל מה שתהיו יגעים בתורה, לא תגיע היגיעה שלכם חצי יגיעה של הכתפים האלה. ואם אלו שכר עשרה גרוש כל כך יגעים, כל שכן וכל שכן שראוי לאדם להיות יגע בתורה שיש לה שכר נצחי עצום ורב, עין לא ראתה. ולכן אם לפעמים נמשך לימוד סוגיא לפני עמכם שיעור שעה אחת יותר על הזמן הנהוג בכל יום, בודאי לא תהיו קצים מן יגיעה זו.' וענוהו התלמידים: 'כן דברת רבינו, הנה דבריך אלו טובים ונכוחים. דברי פי חכם חן'.
מתוך דברי הרב לתלמידיו ניתן ללמוד כי הלימוד בישיבה הולך ודועך. הלימוד איבד את חיוניותו, התלמידים יגעים ואינם מסורים עוד ללימוד אינטנסיבי. בהמשך נראה שהתלמידים אף זכו לעלבונות על בחירתם ללמוד תורה. הרב אינו מוצא את הפתרון במסגרת עולם הרוח אלא דווקא בשוק, שכן מקווה להעתיק אל בית המדרש את כוחות החיים הפועמים שם, ולהפוך גם את בית המדרש למרחב תוסס ושוקק חיים.
את המפגש עם הסבלים מבקש החסיד לגייס ללימוד מה מקומו של העמל בחיים. הוא מראה להם עד כמה הסבלים הגברתנים מתאמצים בעבודתם ונושאים משא כבד על כתפיהם ללא הפסק. הוא מתאר את הזיעה הרבה הניגרת מהם ואת המשא הנראה במבט ראשון כבד כל כך עד שהוא מכניע אותם ושובר את עצמותיהם, אולם במבט שני מתגלה כי הם יכולים לעמוד במאמץ הכבד. הם אינם נחלשים אלא להפך כוחם רב והם עושים זאת כמה פעמים ביום לאורך ימים רבים. בתיאורו"והם בריאים ככוחם אז כוחם עתה" הוא רומז בעדינות לכלב בן יפונה שאמר ליהושע שהזקנה לא אחזה בו כלל "עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא" (יהושע יד יא). מכאן עובר הרב לחיזוק לימוד התורה. לדבריו, גם בלימוד התורה יש ממד של עמל, מאמץ עילאי ויגיעה רבה במשך שעות וימים, בחום ובקור.[5] לדבריו, על התלמידים לראות את המאמץ הכביר שעושים הכתפים בעבור שכר מועט וגשמי ולהפנים שעליהם מוטלת החובה לפעול כך בהיכלי התורה.
אולם המסע לא תם והם ממשיכים למפגש נוסף, הפעם עם סוחר.
אחר כך נכנסו בפונדק שהיה בתוך השוק וכולו מלא חניות של סוחרים ותגרים ועמד הרב מרחוק כנגד חנות של סוחר נכרי שהיה עשיר גדול וחנותו גדולה, והתלמידים גם כן עומדים עם הרב. ויראו דהסוחר ההוא יושב על הכסא והשולחן לפניו שמונח עליו כמה מכתבים ופנקסים של חשבונות פתוחים, והסוחר כותב ומעיין בהם בכפיפת ראש וקומה. וראו כי המשרת שלו הביא לו מן הבית קערה גדולה שיש בתוכה קערות קטנות שבהם מיני תבשילין. וישם על השלחן הגדול שלפני הסוחר, והוא מחמת טרדתו בעסק חשבונותיו לא הרגיש בה ולא נשא עיניו על התבשיל. ועד שיעור שעה אחת, בא בנו וירא התבשיל נתקרר וקרש השומן עליו. ויאמר לו: 'אדוני אבי, התבשיל נתקרר ואי אפשר לאוכלו. וצריך שיחזיר המשרת אותו לבית שיחממו אותו כדי שתאכל.' ויענהו: 'אני הייתי נבוך בחשבון הזה שלפני שהוא מסודר בסדר שקורין בלאנג', ואני רואה שיש חסרון לירה אחת וי"ב דוכר"א. ורוצה אני לידע היכן נפל הטעות, והיכן הם. לכך הייתי טורח ומעמיק בחשבון ואי אפשר שאוכל אלא עד שאדע הטעות הזה היכן הוא ואיך נעשה'. והרב ותלמידיו שומעין כל אשר דבר הסוחר עם בנו בזה. ויאמר הרב לתלמידים: 'עתה נחזור לבית כי למדנו מוסר גדול מדרך הסוחר הזה שהוא עשיר גדול ונעשה עבד לממון שלו – נשאר ללא אכילה, בשביל עסק ממונו וכפף ראשו וקומתו שלש שעות להביט בפנקסיו כדי לידע הטעות של לירה אחת וי"ב דוכר"א היכן נפל ומה נעשה בו. ואיך אנחנו בלומדינו הסוגיא של הגמרא, ונתקשה בה שלש וארבע קושיות שצריך להם עיון רב עד שנדע ונבין התירוץ ומה הדבר שטעינו בו שיצא לנו ממנו קושיות אלו, ואיך אנחנו קצים בטורח העיון ומעלימים עינינו מן הקושיות ההם למצוא להם תירוצים. וגם נלמוד מוסר מן הסוחר איך כפף ראשו וקומתו שלש שעות בשביל ממון קל ומועט, ואיך אנחנו קצים בטורח לימוד הסוגיא אשר נלמוד בישיבה ולא בעמידה. ואיך אנחנו קצים בעומדנו על רגלינו בחזרה של שליח ציבור בתפילת שמונה עשרה שהוא שיעור חמישה רגעים. אמרו לו תלמידיו: 'כן דיברת רבינו, דבריך טובים ונכוחים. דברי פי חכם חן'.
הסיור בשוק אינו מסתיים כאן והרב החסיד ממשיך בטיול עד שהם מגיעים לחנותו של סוחר. מכאן שהמפגש עם הסבלים חסר, ויש למצוא מסר משמעותי לבני הישיבה דרך דמות נוספת.
המפגש עם הסוחר יש בו ללמד שיעור בהתמסרות; הסוחר אחוז בשרעפיו ומשהה סעודתו משום שהוא מסור לפרטי הפרטים של חשבונותיו ואף מוכן לאבד סעודתו בשביל סכום פעוט. הוא שקוע כולו בחשבונות, כותב ומעיין עד שלא שם לבו לאוכל שהגישו לו שאף התקרר. הסוחר מעיד שהחשבונות לא היו מבוררים ועל כן הוא טרח כל כך שכן עליו להגיע לחקר האמת ולעמוד על דיוקם של דברים. תיאורו כמי שיושב על כסא והשולחן לפניו ועליו פנקסים פתוחים דומה עד מאוד לבני הישיבה ודווקא הדמיון מאפשר בחינה ולימוד. הסוחר הגדול, שהנו בעל ממון אך גם עבד לו, הוא דגם נאות ללומד התורה, שאף ש'תורה דיליה', הרי הוא מסור לה כעבד לפני רבו. התנהגותו של הסוחר הופכת אצל הרב-החסיד לקריאה להתמסרות טוטאלית ללימוד התורה, המשכיחה את צרכי הגוף. כעת חושף הרב את חוסר העיון המוקפד והקושי של התלמידים להשקיע מאמץ אינטלקטואלי כביר בבירור הסוגיה לאמיתה. תחת זאת הלומדים מעלימים הקושיות מעיניהם והקושיות נזנחות לטובת הבנה חלקית ונינוחה. כמו כן, הסוחר כופף את גופו וקומתו ורכן על פנקסי החשבונות בעוד התלמידים מתקשים כשאין תנאי לימוד אופטימאליים, והתלמידים נדרשים ללמוד או להתפלל בעמידה.
המפגש הכפול עם הכתפים והסוחר משלים את התמונה. הכתפים מסמלים מאמץ פיזי והתמדה ומלמדים שהמאמץ אינו פוגע אלא דווקא מחזק את הלומד. הסוחר, משלים את התמונה, ומלמדם מהי דייקנות ועיון מוקפד החותר לאמת. יחד הם מביעים את כוחות החיים המצויים בשוק, שהתורה זקוקה להם.
הרב החסיד מדגים לתלמידיו כיצד עליהם לנצל את 'כוחות השוק' לעיסוקם בתורה להעתיק את החיוניות שבשוק לבית המדרש. המשבר בבית המדרש מביא את הרב לחיפוש אחר גורם מעורר ומתסיס, והוא מוצא אותו דווקא בניגודו המוחלט. הטיול בשוק הסואן יוצר מפגש עם צדדי החיים הקיימים בעולם ושאותם ניתן לגייס לתיקון הלימוד בישיבה.
כעת נוכל להבין מדוע התעקש החסיד לקחת את תלמידיו לשוק ולא לשדה, כפי שהציעו התלמידים. הטיול בטבע מביא להתפעמות הנפש מנופי הטבע המופלאים, מאפשר הפוגה ומעורר השראה. המסתכל ביופי הארץ תר אחר ההרמוניה שבטבע ויופי הבריאה. השוק, העמוס יצרים ותאוות, מקום העיסוק בחומר, מסוגל לעורר את יצרם של התלמידים וניתן לגייסו לעבודת ה'.
בהקשר זה חשוב לשים את לבנו לכך שהרב והתלמידים אינם מתערים בחיי המסחר אלא מתבוננים בו מן הצד. מוטיב המבט מן הצד וממקום מורחק חוזר בכל סצנה "ויעמוד הרב ותלמידיו מן הצד" "ועמד הרב מרחוק… והתלמידים גם כן עומדים עם הרב" נראה כי החסיד חפץ לשמר מרחק מסוים בינם לבין השוק. הוא מייעד את תלמידיו ללימוד תורה ואינו חפץ שיהפכו לסוחרים, אך עם זאת הוא רואה במתרחש בשוק תורה הצריכה לימוד.
סיומו המפתיע של הסיפור מביא אותנו למפגש אחר, בלתי מתוכנן. הרב הכריז שבכוונתו לשוב לביתו, אך רגליו הוליכוהו למפגש עם ילדי הרחוב, המשחקים זה עם זה ופורקים כל עול.
וימצאו ברחובות נערים קטנים מפוזרים אנה ואנה: זה רץ יחף, וזה מדלג וקופץ, וזה אוכל מקערתו ברשות הרבים. זה צועק, וזה מנגן, זה עומד ומשתין, וזה עושה צרכיו בפני הכל, וכיוצא בעניינים אלה כמעשה ילדים. ויאמר הרב לתלמידיו: 'גם מאלו הנערים הקטנים נלמוד מוסר כי אנחנו רואין כל ילד מאלו הילדים בשביל תאותו ורצון לבו עושה מה שלבו חפץ, ואינו חושש אם משחקים בו ומלעיגים עליו. וכן ראוי לנו, בעבור תאות נפשנו בעסק התורה, לא נחוש אם ישחקו וילעיגו אחרים עלינו. ואפילו אם נשמע חרפת עמי הארץ המלעיגים על החכמים לא אכפת לנו. אלא אנחנו נעסוק בשלנו, כאשר ציוונו ה' אלהינו.' ויענו התלמידים: 'צדקת רבינו בדבריך הנעימים. דברי פי חכם חן.'
המפגש המפתיע מלמד כי הלימוד עדיין לא הושלם. עולמם של ילדי הרחוב רחוק לא רק מעולמה של התורה, אלא גם מהווית השוק. השוק מסמל את העיסוק בממון, בחומרניות ובהוויות העולם, ומצריך אחריות, עקביות, מאמץ וסדר. עמלם של אנשי השוק מקרין על חשיבות העמל בלימוד התורה. לעומת זאת, הילדים מבטאים חופש, פראיות ואף כאוס. הרי"ח מלמדנו שאפילו מן הילדים המשחקים להנאתם ניתן ללמוד מוסר ודרכי לימוד. כל המתבונן בילדים המשחקים מתוך שמחה, ללא איפוק, מכיר את האנרגיות העצומות שיש להם. הילדים מצויים במלאוּת. הם נהנים מן המשחק ואינם שמים לבם למתרחש מסביב. כוחות אלו חסרים בעולמנו, המחפש את הנימוס, האחריות והנסיון להימנע מפגיעה באחרים. איבדנו את הטבעיות, ואת ההקשבה לעצמנו ולרצונות שלנו. התרבות והנימוס מעקרים ומנטרלים לעתים קרובות את רצונותינו הפנימיים והקמאיים שלא לומר הילדיים. המפגש עם הילדים המתרוצצים ברחובה של עיר מלמד את החסיד ותלמידיו מהי חירות פנימית ומהי כנות ומלאות, תכונות החסרות לעיתים קרובות מבית המדרש ומן השוק גם יחד. רק במפגש עם כוחות השוק ומשובות הילדים גם יחד מסתיים הסיור החינוכי שאליו יצאו החסיד ותלמידיו; רק כעת ניתן לשוב אל בית המדרש בכוחות מחודשים.
חכם יוסף חיים מבקש להפיח רוח חיים בבית המדרש ומלמדנו כי המסע אל חידוש כוחות החיים עובר בהאזנה קשובה להוויות העולם. בית המדרש יכול ללמוד מן השוק על הצורך להשקיע זמן רב ומאמץ, כמו גם על ההכרח בריכוז עילאי ודיוק מרבי; ומן הילדים הוא למד מהי כנות, מלאות וחירות. דפוסים אלה מצויים בשוק וברחוב בשפע, ויש להעתיקם אל בית המדרש. הרי"ח מבחין בין קודש לחול, בין חיי עולם לחיי שעה, אך הוא מבקש להביא את ההשתוקקות הטבעית של האדם לחומר, אל תוככי בית המדרש. הוא מבקר את אנשי השוק על מרדפם אחר הכסף, אך בכל זאת מבין שיש מה ללמוד דווקא בתחום זה. הסיפור כולל קריאה לתלמידים לשנות את דרכם בישיבה אך לענ"ד הרב-החסיד הוא שעובר בפועל שינוי בסיפור. בתחילת הדרך נקט הרב בדרך של התרחקות טוטאלית מן השוק "מעשה בחסיד אחד שהיה לו מדרש בביתו, ושם מתפלל בכל יום עם תלמידיו, וגם שונה עמהם שם, ולא היה רואה פני השוק כלל." ההפרדה היתה עמוקה עד שתלמידים תמהים על רצונו ללכת לשוק "אמרו לו: 'רבינו, מה טיול יש בשוק, שכולו מלא עסקים, וריבוי בני אדם נדחפים זה מזה? והטיול הוא טוב בשדה?" לנוכח החולשה שפשתה בבית המדרש הרב מבין ששגה ומחליט לשנות דרכיו וללכת אל השוק כדי לחזור ממנו אל בית המדרש מלא כוחות.
הדיון במשמעות הסיפור יהיה חסר אם נתעלם מן ההקשר, כלומר מתוכן הדרשה ולא פחות מכך מההקשר בו נאמרה בציבור.
הסיפור בו עסקנו הוא חלק מדרשה שנאמרה בשבת הגדול לציבור אשר מנה אלפים רבים. המנהג בבגדאד היה שבשבת הגדול (ובעוד כמה שבתות), היו סוגרים את בתי המדרשות ובתי הכנסת ובאים לשמוע את דרשתו של הבן איש חי. הדרשה, המתוארת במקורות שונים כאירוע מרהיב ומשמעותי, ארכה כשלוש שעות וכללה עיסוק בשאלה משמעותית אותה ביקש חכם חיים לפתור בדרכים שונות. הדרשה כללה שימוש בכלים מכלים שונים, לעתים פתר את הנושא בדרך של דיון בהלכה ולעתים באמצעות תורת הסוד ולעתים בעזרת משל וסיפור. הקהל הרב כלל אנשים ונשים ואף ילדים, תלמידי חכמים ואנשי עמל ומלאכה. המודעות לקהל המגוון ממחישה רובד נוסף של הדרשה אותה שמעו רבנים וסוחרים, תלמידי חכמים וכתפים – זה לצד זה.
הסיפור הוא חלק מדרשה העוסקת בפסוק "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא א' ב). לפסוק זה היתה חשיבות גדולה בעולמו הרוחני של הרי"ח והוא עסק בו במבוא לספרו 'עוד יוסף חי' ובמקומות נוספים. הרעיון המרכזי של הדרשה הוא ההכרה בכך שאדם המבקש להתקרב אל אלוהיו – 'אדם כי יקריב', הרי שהוא צריך לעשות זאת 'מכם' בעזרת כוחות החיים הטמונים באדם ואפילו בעזרת תאוותיו. כך, דווקא ההליכה לשוק והמפגש עם החיים החומרניים מאפשרת התקרבות נכונה אל הקב"ה. נדמה, כי החיבור המחודש בין התורה לחיים עשוי להשפיע על איכות הלימוד בבית המדרש, אך בהכרח הוא משפיע על יחסם של לומדי התורה אל סוחרי השוק והפועלים. התורה זוכה למעלה גבוהה אך מעתה, לא יתעלמו חובשי בית המדרש מן השוק ולא יתנשאו על המהלכים בקרבו.
נוכל לשער כי הדרשה עוררה שתי תנועות במקביל; האחת – העמקת ההיררכיה בין לימוד תורה לעולם החול והעצמת הלימוד בישיבה על פני העבודה בשוק. השניה – יצירת קירבה בין היושבים בדרשה זה לצד זה, שכן כעת גם תלמידי החכמים מבינים שיש מה ללמוד גם מאנשי השוק.
ומן הימים ההם לזמן הזה. נדמה כי עולם הישיבות הדתי לאומי שצמח בארץ ישראל בדור האחרון הושפע מן האתוס הליטאי אשר העמיד את לימוד התורה כערך עליון, כשהמגמה היא לנתק אותו ככל האפשר מחיי העולם הזה. במובן העמוק בהקמת המכינות ניתן מענה לאפשרות או הצורך לשלב בין הלימוד הרוחני לחיי המעשה ובין הרוח לגוף תחת האידיאל של השתלבות בצה"ל. אולם נדמה כי דווקא הקמת המכינות שחררה את הישיבות מן הצורך לזהות נקודות חיבור בין התורה לשוק שכן נוצר מסלול נפרד למעוניינים בכך. וכך הבעיה נותרה בעינה, ומן המפורסמות היא שיש בחלק מן הישיבות משבר לימוד (המתרחש בשלבים מאוחרים יותר של הלימוד, למשל בשיעור ו). קריאתו של הבן איש חי היא לא לצאת במסע הסברה על חשיבות לימוד התורה או המחויבות המוסרית ללמוד, שכן הדבר בא על חשבון שירות בצבא. תחת זאת יש לעורר את כוחות החיים תוך הדרכה והכוונה להתעוררות הלימוד בישיבה. לא בהפוגה ומנוחה המסומלים בסיפור בטיול בנופי ארצנו אלא במפגש עם כוחות יצריים ויצירתיים בעולם החול שיפעפעו אל בית המדרש.
[1] תרגום שטייזלץ: פעם אחד גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק אלא רק בבית המדרש. מה דרש כמקור לגזירה זו — שנאמר "חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן" וכך פירשו : מה ירך מצוי בסתר ודרך לכסותו תמיד בבגדים, אף דברי תורה שהם "מעשה ידי אומן" — הקדוש ברוך הוא, צריכים להיאמר בסתר. למרות זאת יצא ר' חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק, לרב ולרבה בר בר חנה. שמע רבי הקפיד על כך בא ר' חייא לבקר אותו, אמר לו תוך כדי שהוא מכנהו בלשון לגלוג: עייא,מי קורא לך בחוץ! שרמז לו שיצא מביתו. ידע שלקח רבי את הדבר בדעתו, בלבו ונעלב נהג נזיפות בעצמו במשך שלושים יום. מסופר: ביום השלושים שלח לו רבי: בוא לבקרני. חזר ושלח לו שלא לבוא. בסוף בא רבי חייא באותו יום. אמר לו רבי: מדוע באת? אמר [לו רבי חייא: ששלח לי אדוני שאבוא. אמר לו: והרי שלחתי לך שלא תבוא! אמר לו: זה השליח הראשון שבא בשליחותך ראיתיו שמעתי דבריו, וזה השליח השני לא ראיתי. קרא עליו רבי מקרא זה: "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו" (משלי טז, ז), שמשמים מסייעים לך בדבר. ולעיקרו של ענין שאל רבי את רבי חייא: מה טעם עשה אדוני כך ולא שמע לדברי? אמר לו רבי חייא, שנאמר: "חכמות בחוץ תרנה" (משלי א, כ), משמע שצריך לפרסם דברי תורה ברבים. אמר ליה [לו] רבי: אם קרית מקרא זה, ודאי לא שנית לקוראו שנית בעיון ואם שנית — לא שילשת, ואם שילשת וזכרת היטב — משמע כי לא פירשו לך, ולא הבנת את משמעות הדברים. "חכמות בחוץ תרנה" יש להבינו כדברי רבא. שאמר רבא: כל העוסק בתורה מבפנים, בביתו, בסתר, תורתו מכרזת עליו מבחוץ שמתגלה תורתו לרבים והם מכירים בגדולתו. ושואלים: והרי נאמר: "לא מראש בסתר דברתי" (ישעיהו מח, טז), משמע שדברי תורה צריכים להיאמר בגלוי ובפרהסיה! ומשיבים: הכתוב ההוא מדבר ביומי דכלה (בימי האסיפה, הלימוד השנתי), שאז בא רוב העם לשמוע, ואז מותר וראוי ללמד תורה ברבים. עד כאן לשיטת רבי. ושואלים: ור' חייא, פסוק זה "חמוקי ירכיך" מה עושה הוא לו, כיצד מפרש הוא אותו? שהרי לכאורה מראה כתוב זה שצריך להצניע ולא לגלות דברי תורה ברבים. ומסבירים: מפרש, אותה בצדקה ובגמילות חסדים, שודאי מצוות אלה ראוי שתיעשנה בסתר.
[2] הגמרא בהמשך טוענת שגם לפי רבי ניתן ללמד תורה בחוץ אך מסייגת זאת לירחי כלה כלומר לאירוע חד שנתי.
[3] נוסח דומה מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרשת בחקותי פרק כו סימן ג.
[4] בן איש חיל ב, שבת הגדול, דרוש ב, ד"ה "ואחר שאמר", עמ' קס.
[5] על חשיבות העמל בתורה אצל הבן איש חי ניתן ללמוד מן הסיפור הבא: כשעמד תלמידו חכם כנוש להתחתן הלך אליו לבקש ברכה. 'במה אברכך?' שאלו הרי"ח. 'ברכני שאהיה חכם בתורה' השיב תלמידו. סרב הרי"ח לברכו, הביט בו ואמר 'חכם – אתה רוצה להיות?! אם תלמד תורה תהיה חכם!'.
סטודנט, חוקר הגות ומסורת של קהילות הספרדים
