הרה"ג רב הוד יוסף משאש זלה"ה נולד בעיר מקנס שבמרוקו בחודש סיוון שנת התרנ"ב לפ"ג (1892) לאביו הדיין החסיד והמקובל האלהי הרה"ג רבי חיים משאש זלה"ה, בעל הספר "נשמת חיים", נצר למשפחה של רבנים גאונים וחסידים קדושים, ולאמו מרת שמחה לבית גנו. רבי יוסף התייתם מהוריו בגיל צעיר מאוד. מאמו התייתם כאשר היה בן שלוש (י"ב בניסן התרנ"ה), ומאביו כאשר הגיע היו"ם לגיל שתים-עשרה (ח' בתמוז התרס"ד). בעקבות פטירת אביו נאלץ רבי יוסף לשאת בעול הפרנסה של הבית, ותוך כדי לימודי הקודש רכש לעצמו ידע מקצועי בתחומים שונים כגון איור, סופרות, שענות, חריטה, כריכה, סת"ם, שחיטה, מילה ועוד.
הרב למד והתחנך אצל חכמים גדולים ומפורסמים, בראש ובראשונה אצל אביו הרב חיים משאש זצ"ל, וכמו כן ינק תורה מפי הרב חיים בירדוגו זצוק"ל, ראש ישיבת "עץ חיים" המפורסמת; הרב זאב וולף הלפרין זצוק"ל, ראש ישיבת "בית אל" ועוד.
את יצירתו התורנית החל הרב כבר בגיל צעיר מאוד. עוד בהיותו בן שש עשרה שנים שלח הרב פסקי הלכה ואגרות לתלמידי חכמים ממקומות שונים. ובאיגרות רבות חתם בחתימתו המפורסמת: 'אני היו"ם (הצעיר יוסף משאש) ס"ט'.
כמנהג רבים מחכמי ספרד נהג הרב משאש לחתום את שמו בחריזה: "עבד אל דוק וחוג אשש, יוסף משאש". על פירוש הביטוי הזה כתב הרב:
עוד שאלת, מה פירוש עבד אל דוק וחוג אשש, שאני כותב בחתימתי. תשובה: דוק– השמים, וחוג הארץ, כמו שכתוב (ישעיה מ') "היושב על חוג הארץ… הנוטה כדוק שמים". אשש, ייסד, כמו "לאשישי קיר חרשת" (ישעיה מ"ז) וכמו שכתבו המצודות. וזהו, אני עבד לאל אשר שמים וארץ, ייסד.
היו"ם נבחן והוסמך לרבנות על ידי גדולי חכמי מרוקו – הרב רפאל אלנקווה זצ"ל, רבה הראשי של מרוקו, הרב שלמה אבן דנאן זצ"ל, ראב"ד פאס, וכן הוסמך גם על ידי חכמים מחכמי עירו הדיינים המפורסמים – הרב יעקב טולידאנו זצ"ל, הרב יהושע בירדוגו זצ"ל והרב אברהם עמאר זצ"ל.
בשנת התרפ"ד (1924), כשהיה הרב בן 31, נקרא לכהן פאר כרבה הראשי של העיר תלמסאן שבאלג'יריה, מקץ חמש שנים לפטירת קודמו בתפקיד הרב חיים בלייח זצ"ל – רב העיר תלמסאן. בתפקיד זה שמש הרב שבע-עשרה שנים (1940-1924, תרפ"ד- הת"ש). שם, בעירו החדשה, נודעו בשער בת רבים עוצם הגדלות התורנית ועומק העיון והחכמה של היו"ם. מכתביו וחידושיו מאותן שנים החלו להתפרסם בעולם כולו: בצפון אפריקה, בארץ ישראל, באירופה, בתימן ובאמריקה. שמו נודע בקרב כל העם ואף בקרב גדולי הדור, עד כדי כך שכתב עליו הגאון האדיר הרב רפאל אנקווה זצוק"ל: "הוד והדר הרב המופלא, גודלו וטובו מלא, הדיין המצויין, בר אבהן ובר אוריין, כמוהר"ר אור יוסף משאש יהל אורו והודו והדרו" (הסכמה לשו"ת מים חיים א).
היו"ם קרב יהודים רבים לתורה בשנות כהונתו, הסביר פנים לכל אדם, והיה מגלה התעניינות ורגישות בחיי כל יהודי, ובמילים חמות היוצאות מלב טהור, עודד והשיב נפשות רבות לאביהן שבשמים.
היו"ם הקיף בידיעותיו את כל מכמני התורה ושלט בכל מקצועותיה. בכל אשר נדרש ונשאל השיב תמיד כהלכה וכיד ה' הטובה עליו, בהלכה ובאגדה, בעיון ובבקיאות, בפלפול ובסברא, בדרוש ובמוסר, בהגות ובאמונה. והכל תמיד בצחות לשון ומליצה, עמקות גדולה, שזירת פסוקים ופוסקים, שירים ורננים, חריזת בתים וסופם. כמו כן, כתביו הופיעו תמיד בסדר מופתי, שכל הרואה ישתאה כמה דיוק יש בהם, עד שאמר הרה"ג רבי משה מלכה זצוק"ל שכתיבתו של רבנו מביישת את הדפוס…
לצד השכלתו התורנית הענפה, הכיר הרב גם את ספרות ההשכלה באירופה ואף ציטט מתוכה. בספרייתו ניתן היה למצוא את גרץ, צונץ, שד"ל, כתבי ביאליק, כתבי עת רבים, ספרי טבע ומדע אנציקלופדיה של ארץ ישראל, ספרות פילוסופית ועוד.
לא ניתן לפסוח על כשרון הציור והאיור המופתי של הרב. העיטורים הגרפיים הרבים המצויים ברוחב על כל כתביו הוסיפו הוד והדר לכבודה של תורה, כדרך שאמרו חכמים: תורה נאה בכלי נאה. כאשר נשאל רבנו על הציורים המרשימים שהוא מצייר, ענה: "את ציוריי אני מצייר כאשר אני נח מהכתיבה, מעין שעשוע מיגיעת התורה".
בתוך כלל ציוריו, הרב צייר גם את מזמור תהלים "למנצח בנגינות מזמור שיר" בתוך קני המנורה.
בשנת הת"ש (1940), עם פטירתו של הדיין הרב משה טולידאנו זצ"ל, נקרא רבי יוסף בחזרה לעירו מקנס לשמש כדיין יחד עם הרבנים הגאונים הרב יהושע בירדוגו זלה"ה והרב רפאל ברוך טולידאנו זלה"ה (לאחר עזיבת הרב בירדוגו זצ"ל הצטרף הרב ברוך אברהם טולידאנו זלה"ה לבית הדין כדיין שלישי). וכך בגיל 48 חזר הרב משליחותו באלג'יריה למרוקו, אל עיר הולדתו, ושימש בה בתפקידים רבניים במשך עשרים-וארבע שנים (1964-1940).
בנוסף למינויו כדיין בבית הדין של העיר מקנס, התמנה רבי יוסף לנשיא בית הדין לענייני השררה לכל ערי מרוקו – בית דין שעסק בסכסוכים מורכבים ובבעיות מרכזיות בחיי הקהילה היהודית.
בעקבות המינויים הללו היה רבי יוסף מן המהלכים במסדרונות השלטון, תוך שהוא זוכה לכבוד רב ממלך מרוקו. בתוך כך, זכה רבנו גם לאות כבוד מן המלך ומשר החינוך. קשרים אלה הועילו לפעילותו לטובת היהודים.
בד בבד, רקם רבנו בתקופה זו מערכת יחסים חיובית מאוד עם הערבים והצרפתים, זאת על מנת לאפשר לקהילה לנהל חיים שלווים ובטוחים.
באותן שנים סרב רבי יוסף להצעת ממשלת מרוקו לכהן כראב"ד בקזבלנקה וכן להצעת ממשלת צרפת לכהן כראב"ד מצרים.
היו"ם היה איש היודע להוכיח ולאהוב כאחד. במתיקות לשונו שכנע איש ואישה, נער וזקן, לקיים את מצוות ה', להתקרב אל המסורת, הדת והלאומיות. נפשות רבות עשה הרב, והיה אציל רוח, בעל שיעור קומה מוסרית, אהבת אדם ורדיפת חסד.
רבים נהרו לשמוע דרשותיו, והיו"ם ידע לנצל את כשרונותיו: בנאום, בכתיבה, במשלים, באגדות ובדברי חז"ל, שהצליחו לרגש, לגעת ולעורר גם אנשים בעלי גוונים שונים.
הרב הצליח להפיח רוח חיים בלבות השומעים, ודבריו עשו פירות. פעם אחת התבטא ואמר: "כי זאת היא כוונתינו, בכל דרושינו, בכל עת ובכל זמן, לעורר לבנו, ולב זולתנו, לעבודת האלוהים" (נחלת אבות ד, עמ' 219).
הופעתו האצילה של הרב, מראהו ההדור, וכמובן אישיותו הגדולה יצרו תחושת הערכה, הערצה ויראת כבוד בלב כל מי שבא עמו במגע. נתקיים בו הפסוק "כי מלאך ה' צבאות הוא", אם הרב דומה למלאך ה' צבאות – תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו מפיהו.
ביום ט' ניסן התשכ"ד (1964), לאחר שנים של תפילות לעלייה לארץ, הוכשרה השעה, ורבי יוסף עזב בשמחה רבה את עיר הולדתו ועלה לארץ ישראל. הרב התיישב בשכונת קריית שמואל בחיפה, ולא רצה ליטול לעצמו שום שררה עם עלייתו לארץ. חפצו היה רק בתלמודו ובפרנסת משפחתו.
הרב נפגש עם הרב יצחק ניסים והרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל וקיים איתם שיח קרוב מאוד בו הם דנו גם על הספרות ההלכתית שהרב כתב. רק בשנת תשכ"ח (1967), שלוש שנים לאחר עלייתו ארצה בהיותו בן 71, הסכים לאחר הפצרות רבות להתמנות לרבה הראשי של חיפה, במקומו של קודמו בתפקיד המנוח הרב נסים אוחנה זצ"ל.
אבא חושי ז"ל, ראש עיריית חיפה דאז, לא היה מעוניין ברב לעירו, ועל אחת כמה וכמה לא חפץ באישיות מבוגרת כמו היו"ם, אך פגישה אחת עם הרב השאירה בו רושם עמוק כל כך עד שדרש והפציר ברבנו להתמנות לרבנות העיר, ואף ביקש מראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, את עזרתו במלאכת שכנוע הרב לקבלת התפקיד. הרב משאש הסכים לבסוף, אך התנה את הסכמתו בכך שאיש לא יתנגד למינויו, וכך היה. היו"ם כיהן במשרה זו עד יומו האחרון, לצד הגאון המפורסם הרב יהושע קניאל זצוק"ל, רבה האשכנזי של חיפה.
רבי יוסף קיים פעילות תורנית ענפה ופוריה במחוזו, קבע שיעורי תורה יומיים בבתי כנסת, הרצאות בבתי מדרש וישיבות, ביקורי קבע בבתי חולים ובתי סוהר, חיזוק וביצור כל ענייני הדת, הקמת חברת "אחיסמך" – תמיכה כלכלית וחברתית בחולים ובבני משפחתם, ועוד. ביתו הפרטי של הרב היה פתוח לרווחה ואורחים לאין מספר התארחו בביתו, יש לזמן קצר ויש לזמן ארוך. פעמים שהחזיק הרב בברכי דרבנן, בני ישיבה צעירים, עד שהעמידם וניתנה להם היכולת לכלכל עצמם בעצמאיות. היו"ם היה מודע למצב הקשה של העולים ושימש עבורם כתובת לכל בעיות הנפש והרוח אך גם לבעיות דיור, פרנסה ורווחה. הוא כתב לראש הממשלה דאז, לוי אשכול ולמנהיגים נוספים על מצוקתם של רבנים גדולים שעלו ממרוקו והם מחוסרי עבודה בעוד שיש קהילות רבות הזקוקות להם. במכתבו הוא מתריע כי יש רבים שאינם עולים "בשמעם את מצב הרבנים העולים כבר כי ברע הוא וסידור הרבנים איש איש על עבודתו הוא יביא בכנפיו איחוד הספרדים והרמתם, שכל רב ישפיע על בני קהלו בכל צרכיהם, ולתקופת כל שנה יעשו כנס רבני, להתבונן בחסרונות להשתדל למלואתם…" (אוצה"מ ג, סי' אלף תרעח).
בית הכנסת שייסד הרב משאש וקראו על שם אביו "נשמת חיים", היווה מגדלור של תורה ויראת שמים, ושיעורי התורה של הרב הפכו מרכזיים בהדר טבורה של חיפה בימות החול, בשבתות ובימים טובים.
אך יחד עם זאת, הרב היה נוסע רבות לקהילות מגוונות בארץ ישראל כדי ללמדם תורה, לחזקם ולאמצם.
לצד פעילותו הציבורית, מספרים תלמידיו שהאור בספרייתו דלק תמיד, גם בשעות הקטנות של הלילה. בכל עת היה מצוי רבנו בעומקה של הלכה, גיבור חיל במלחמתה של תורה, סיני ועוקר הרים אשר ספריו מעידים עד כמה היה הוא ענק שבענקים.
לאחר פטירתו של הראשל"צ הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זלה"ה הוזמן רבנו על ידי מספר רבני ערים בארץ לשמש כראשון לציון וכרבה הראשי של ארץ ישראל, "כי לא נמצא בארץ אדם ראוי לישב על כסאו וכבודו נזכר ממני, ודיבר עם הגאון הרצוג ישצ"ו על זה" (אוצה"מ ג, סי' אלף תקסד), אך לרוב צניעותו וענוותנותו משך ידו מן השררה והרבנות שלא הוצרכו לו בהכרח הפרנסה. "ומה גם כי לא ניסיתי ללכת באלה לרדוף אחר השררה חלילה, כל ימי בורח מהשררה, רק הבאה אלי בהכרח בהשגחת הבורא, ושיש בה מזונותי ומזונות ביתי בדרך כבוד עם לימוד תורה לשמה, ובכן יסלחו הצדיקים אם לא עשיתי רצונם בזה".
הרב השיב את נשמתו הטהורה לגנזי מרומים ביום ב' בשבט תשל"ד, 25 בינואר 1974, ומנוחתו כבוד בבית העלמין הישן "חוף הכרמל" בחיפה בחלקת גדולי העיר ומכובדיה, סמוך לחלקת חללי צה"ל.
ת.נ.צ.ב.ה.
לאחר פטירתו נוסדו מוסדות תורה וחסד רבים לעילוי נשמתו ולהנצחת זכרו, בהם חברת "אוצרות יוסף" שפעלה בעבר והוציאה את כתביו לראשונה.
זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.
היו"ם היה פוסק יצירתי מאוד, חדשן גדול בעולם התורה כולו ובייחוד בתחום פסיקת ההלכה. הרב פעל כדרכם של תלמידי חכמים שכל דבריהם נאמרים ונשמעים בנחת, ויראתם קודמת למעשיהם, ובזכות עמלם הרב בתורה זוכים לסייעתא דשמיא מיוחדת שלא תצא מהם תקלה וכל דבריהם יהיו מכוונים אל ההלכה.
היו"ם לא חשש ולא פחד להתמודד מול כל טענה וקושיה חריפה ככל שתהיה, בכדי להוציא לאור תעלומה ולהביא את דבר ה' לעולם. קו הפסיקה שהחזיק בו הרב היה 'כוחא דהיתרא עדיף', ורבנו אכן הקל רבות בנושאים מגוונים, על פי כללי הפסיקה ומסורת ישראל.
מעשה שהיה באחד מתלמידיו של הרב שהקל בדבר שלא ניתן היה להקל בו על פי ד' אמות של הלכה, והרב הוכיחו בדברים קשים מאוד מאוד (מים חיים א, סי' קצה).
היו"ם דגל בשיטה זו מפני שרצה לקרב יהודים רחוקים ולהכניסם אל תוך המחנה האמוני. הרב הרגיש כי פסיקה נוקשה ואורח חיים קפדני מכבידים על הציבור ומרחיקים הרבה מעבודת ה' אמיתית, בייחוד בקרב הצעירים, ולכן קירבם וצירפם לקהילה בכל דרך אפשרית, פרס עליהם את כתפיו הרחבות וחבקם בעבותות אהבה.
הרב מאיר אביטבול כתב (הקדמת המו"ל לשו"ת מים חיים א) על היו"ם כי "בתקופת ההשכלה במרוקו, לא נתנו רבותינו לאף אחד מישראל להרגיש כרשע בפני עצמו… אלא להפך ניסו לתת להם הרגשה שהדבר לא כ"כ נורא ומצאו להם היתרים וסמך לקולות בהלכה על מנת שלא יבעטו בתורה וממילא לא יהיה להם חלק ונחלה בה…" כך למשל מצא הרב מקום להליץ יושר על נשים נשואות שלא מכסות שערות ראשן (אוצה"מ ג, סי' אלף תתפד). כמו כן נימק היו"ם במכתב לרב רפאל אנקווה זלה"ה (רבה הראשי של מרוקו) את דעתו להתיר גיורת לכהן, משום שבמצב הנדון, אם לא יתירוה לו הרי שהוא יתבולל, ולכן עדיף שיעבור על איסור ספק זונה, משום שכהנים בזמן הזה אינם מיוחסים (אוצה"מ א, סי' תמו). כמו כן התיר היו"ם הדלקת וכיבוי החשמל ביום טוב (מים חיים א, סי' צד). בהיתר הדלקת החשמל ביום טוב לא היו מערערים בארצות המערב, אך על כיבויו נחלק היו"ם עם הרה"ג שלום משאש זצ"ל, בן משפחתו. כמו כן, בעניין הקצבים מחללי שבת, התיר רבנו לאכול את הבשר שהם מוכרים בטענה שאינם נחשבים מחללי שבת מדאורייתא, משום שמחלל שבת שנחשב כ"אינו נאמן לשאר איסורים" הוא רק זה המחלל שבת באיסור דאורייתא שיש בו מיתת בית דין (מים חיים א, סי' צד). וכן פסקים רבים נוספים המקלים על אורחות חייהם של הציבור.
קו נוסף שאחז בו היו"ם בהרבה מפסקיו הוא חדשנות ומקוריות בסברות הפסיקה. כך, למשל, מעריך הרב שבמידה והיה קם בית המקדש כיום, מנורת המקדש הייתה מודלקת על ידי חשמל (נר מצוה עמ' טו).
קו נוסף שניתן לפגוש בתוקף בין פסקי היו"ם הוא, השמירה על מנהגי אבותיו ע"ה – חכמי המערב. גם בהגיעו לארץ ישראל המשיך היו"ם במנהגיו. כך, למשל, הצדיק הרב את המנהג לאחר את תפילת שחרית כדי לקיים חגיגת בר מצווה לנער שהגיע למצוות (מים חיים א, סימן כב). כמו כן, הצדיק את מנהג המערב לבטל את חזרת הש"ץ בזמן המנחה והמוספים, בעיקר בשבת קודש (מים חיים א, סימן מא). בנוסף, כתב הרב שמנהג המערב הוא שהעולה לתורה מנשק בניו וקרוביו, ואין זה עומד בניגוד לנפסק על ידי בעל ההגה על הש"ע (אוצה"מ ג, סי' אלף תשפז) וכו' וכו' עוד רבים.
היו"ם כתב ספרים רבים בכל מקצועות התורה. את כל ספריו כתב בעצמו בלילות ובימים, ללא עזרת מזכיר, עוזר ושמשים. חלק מכתביו יצאו לאור והתפרסמו בכל קצוות תבל, וחלק אחר טרם עלו על מכבש הדפוס, ובע"ה בקרוב יראו אור עולם.
להלן מניין ספריו ותקציר תכניהם:
בתוך כרך א' הודפס גם קונטרס "תפארת בנים אבותם" –חקירה אודות שושלת משפחתו של רבנו. דורות רבים וענפיהם המובאים בסדר מקיף וברצף כרונולוגי. כמו כן הודפסה הקדמה חשובה מאוד בהגותו של רבי יוסף "חומר, צורה, פועל, תכלית" ובה הו מסביר על התמורות במקומות בהם כיהן כרב.
בתוך כרך ב' של השו"ת הנ"ל הודפסו גם הספרים הבאים: שו"ת "מים קדושים" – תשובות על חלק יורה דעה; שו"ת "מים טהורים" – תשובות על חלק אבן העזר; שו"ת "מים קרים" – תשובות על חלק חושן משפט. כמו כן הודפס הקובץ "משפטי השררה" העוסק בי"ב דיני שררה, עזבונות, ירושות ונדרים.
כרך א' של השו"ת הודפס בפאס בשנת התרצ"ד (1934) ושוב בירושלים בשנת התשכ"ז (1967) ובשנת התש"ס (2000). כרך ב' הודפס בעריכת הרב שלמה דיין בשנת תשמ"ה (1985), ושוב בשנת התשע"ג (2013).
בתוך כרך א' יוחדו מספר חיבורי משנה: "דברי הימים למקנס" – מחקר וזיכרון לעיר מקנס, לישוב היהודי שבה ולמבנהו, עיין בשער האוצר (מפתח העניינים של אוצר המכתבים ח"א); "יו"ם ליו"ם" – קונטרס תשובות לשאלותיו של ר' יונתן מרגליות זצ"ל (סימנים שט"ו עד שפ"ה). בתוך כרך ב' יתייחד הקונטרס "דברי ימי תלמסאן" – מחקר וזיכרון לעיר תלמסאן, לישוב היהודי שבה ולמבנהו, עיין בשער האוצר (מפתח העניינים של אוצר המכתבים ח"ב).
כרך א' יצא לאור בתשכ"ח (1968); כרך ב' בתשכ"ט (1969); חלק ג' בתשל"ה (1975).
היו"ם כתב את הספרים הללו בשנת תרפ"ט (1929) בהיותו רב ראשי בתלמסאן. הספרים פורסמו לאחר פטירת הרב, וצולמו בכרך אחד כהעתק לכתב ידו המרהיב של רבנו, ללא ציון שנת הפרסום.
כרך בראשית הודפס בשנת התשס"ט (2009); כרך שמות בשנת התש"ע (2010); כרך ויקרא בשנת התשע"א (2011); וכרכים במדבר ודברים בשנת התשע"ב (2012).
מלבד הספרים המפורטים לעיל, כתב היו"ם (באוצה"מ ג, סי' אלף תקסד) שיש בחזקתו עוד שני חיבורים שחיבר, וטרם זכינו לפרסומם:
מהדורת "מים חיים" החדשה
נינו של היו"ם – הרב אריאל אלקובי, ערך ופרסם בשנת התשע"ח (2018) מהדורה מיוחדת של שו"ת "מים חיים" בארבעה כרכים ובהם כלל כתביו ההלכתיים של רבנו, הן פסקים שפורסמו והן פסקים שראו אור לראשונה ע"פ הסדר הבא:
א. מים חיים ח"א – כמו כרך א' של מים חיים כפי שפרסם רבנו בעצמו.
ב. מים חיים ח"ב – כלל התשובות מחלק או"ח שנדפסו בספר "מים חיים" ח"ב בעריכת הרב דיין, בצירוף תשובות בנושא או"ח שנלקטו מתוך "אוצר המכתבים" ו"נר מצוה".
ג. מים חיים ח"ג – "מים קדושים" כלל התשובות מחלק יורה דעה שנדפסו בספר "מים חיים" ח"ב בעריכת הרב דיין, בצירוף תשובות בנושא יו"ד שנלקטו מתוך "אוצר המכתבים", ובנוסף הובא כל הספר "זבח תודה".
ד. מים חיים ח"ד – "מים טהורים" כלל התשובות מחלק אבן העזר שנדפסו בספר "מים חיים" ח"ב בעריכת הרב דיין, בצירוף תשובות בנושא אה"ע שנלקטו מתוך "אוצר המכתבים", ובנוסף הובא כל הספר "גרש ירחים". לכרך זה צורף גם החלק החמישי "מים קרים" כלל התשובות מחלק חושן משפט שנדפסו בספר "מים חיים" ח"ב בעריכת הרב דיין יחד עם חיבור "משפטי השררה", בצירוף תשובות בנושא אה"ע שנלקטו מתוך "אוצר המכתבים", ובנוסף הובא כל הספר "שבט סופר ועט סופר".
לאורך כל הסדרה מופיעות הערות העורך (הרב א. אלקובי), מפתחות ומראה מקומות תחת קובץ שנקרא "יד יוסף".
סך כל היצירות שכתב היו"ם – שלושים ושלוש, ע"פ מניין זה: מים חיים; תפארת בנים אבותם; מים קדושים; מים טהורים; מים קרים; משפטי השררה; אוצר המכתבים; דברי הימים למקנס; יו"ם ליו"ם; דברי ימי תלמסאן; נחלת אבות; נר מצוה; זבח תודה; לחם תודה; נהג ולך; כף קטנה; מעשה רב; אצבע קטנה; יד יוסף; ערך קטן; גרש ירחים; ויזכור יוסף; בגדי ישע; מנחת יוסף; מגד שמים; יוסף לקח; פלגי מים; די השיב; מרו את רוח קדשו; שירת הי"ם; שבט סופר ועט סופר; מגן אברהם; אבני זכרון.
מלבד כתיבת ספרים, פרסם היו"ם עשרות הסכמות לספרי קודש מגוונים. ברוב הסכמותיו ניתן למצוא, מלבד שבחי הכותב, גם רעיונות דרשניים והלכתיים שהופכים את ההסכמה לבעלת משמעות עצמית בלתי תלויה. להלן רשימה של ספרים נבחרים עליהם כתב היו"ם הסכמות מיוחדות:
רבנו היו"ם היה בן דודו של צדיק יסוד עולם, הרה"ג רבי שלום משאש זלה"ה, רבה הראשי של מרוקו ולימים רבה הראשי של ירושלים וראב"ד. מחבר הספרים: שמ"ש ומגן, תבואות שמ"ש, בית שמ"ש, וחם השמ"ש, מזרח שמ"ש ועוד.
כך כתב רבי שלום משאש על היו"ם:
עצור במלין בל אוכל לבא בארוכה בשבחי המאור הגדול המחבר הזה. מזה בן מזה. פאר משפחתנו. יוסף עינינו. המפורסם בכל תפוצות ישראל. כמוהר"ר רב הוד יוסף משאש זצלה"ה. אסתפק במלים קצרות שאמרתי זה שנתיים בהספדו של צדיק בפני קהל רב. כי בסילוקו נכבה אור גדול. אחד מן הרמתיים. מזוקק שבעתיים. סבא דמשפטים. מבני עליה מעטים. עטרת זהב גדולה. משיירי כנסת גדולה. כמלאך האלהים זיו פניו ותוארו. נזר ישראל ופארו. הרב הגאון. מעוז ומגדול. הדיין. החריף. הפסקן. הלמדן. המתמיד. המורה. המטיף. הדרשן. המשורר. הסופר המובהק. המליץ הגדול. הצייר. הדווקן ומסודר בכל ענייניו גשמיים ורוחניים. חמשים שנה שפט את ישראל. רב פעלים מקבציאל. בחיבוריו הרבים הגביר חיילים. שואלים אותו בכל מקום ומשיב על כל קוץ תלי תלים. בתנ"ך. בבבלי ירושלמי. בהלכה באגדה במדרש ובפוסקים. ביודעו ומכירו לילה כיום יאיר. לא ביטל אף רגע מן התורה והעבודה. והיד כותבת בור סיד שאינו מאבד טיפה. כל ימי היותו. דרש דרש בקהלתו. מדי שבת בשבתו. שם ראיתי את הלחץ בנות צעדה עלי שור לראותו. ולשמוע אמרותיו המתוקים המושכים את הלב. וימצא יוסף חן. תמיד התאמץ להליץ טוב על ישראל. גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב. עוד יוסף חי. וזכרו לא יסוף מזרע ישראל.
(הסכמה לספר אוצה"מ ב)
חכמים רבים וגדולים היטיבו לתאר את דמותו ותאריו של רבנו הגדול היו"ם. להלן מספר ציטוטים נבחרים מחכמי ישראל:
מרן הרב כמוהר"ר עובדיה יוסף זצ"ל:
פעולת צדיק לחיים הוא הרב הגדול, מעוז ומגדול, טובינא דחכימי, מרגניתא דלית לה טימי, ראב"ד מקודש, חכם לבב ואמיץ כח, שמו נודע בשערים, כמהר"ר יוסף משאש זצ"ל. הרב הראשי וראב"ד לחיפה והמחוז.
(הסכמת הרב עובדיה יוסף זצ"ל לספר 'גרש ירחין')
כמוהר"ר משה מלכה זצ"ל:
ואני סומך על שכלו הזך ועל הגיונו הבריא של הגאון ז"ל, שלא יוציא מתחת ידו דבר העומד להסתר, כי רב הוא וגדול כוחו בפסיקה ההלכתית ומי כמוהו מורה, וזיל קרי בספרו מים חיים ח"א וח"ב ותראה איך הוא מגלה עמוקות וחושף מקורות, עוקר הרים ומגיד מישרים (והשיב משה, סי' ה).
כת"ר שואל האם רבני מרוקו קבלו את דעתו, בודאי לא כולם, אלה המעדיפים כוחא דהתירא העריצו אותו, וכל מה שכתב קדוש הוא בעיניהם, ואלו המתחסדים אוהבי החומרות לא נהגו כמותו, וכך היא המידה בכל דור (והשיב משה, סי' לה).
הרה"ג כמוה"ר יוסף משאש זצ"ל הוא פוסק גדול מוסמך ומכובד, ומי שהגיד לך שאין סומכין על דבריו, שקר דיבר ועתיד ליתן את הדין (והשיב משה, סי' מט).
כמוהר"ר דוד שלוש זצ"ל:
על המנוח הרב יוסף משאש ז"ל נוכל לומר שהיה נר ישראל בהפצת התורה בעיר תלמסאן בעיר מקנס, ספרו "מים חיים" יעיד על התשובות הרבות שהשיב לשואליו, והדריך את העם בתורה ויראת שמים, ביהכ"נ שלו בעיר מקנס היה מלא בכל שבת מפה אל פה מאנשים שצבאו עליו לשמוע דברי הלכה ואגדה תורה ומוסר מפיו. עמוד הימני בעבודת ה' הטהורה והזכה ללא כחל וללא סרק, בענותנותו ותומתו ביושרו וצדקתו, ויחד עם זה היה פטיש החזק להוכיח בשער לחכמים בעיניהם אשר חשבו לפגוע בחז"ל ובתורתם.
(משכיל לדוד עמ' קסא)
כמוהר"ר דוד משאש זצ"ל (רבה של פאריז ובנו של מרן הגאון רבי שלום משאש):
ובבואי לדבר על רבנו הגדול זלה"ה, לא ידעתי במה אפתח ובמה אכנהו, אם בקדושה וטהרה, הוי אדון קרו לו, כל העם עונים מקודש לעומתו. אם בפסיקת ההלכות, מי כמוהו מורה. אם באגדות, הן ידוע לכל כי גדול הדרשנים בדורו היה. אם בדיינות, הן שמו יצא לפניו כרועה קהילות ישראל בתלמסאן, מקנאס וחיפה ת"ו. ואם היותו מחבר, הלא מקומו שמור לו בין גדולי המחברים. כי בכל תחומי התורה ידו הדה, אם בשירה ומליצה, הלא מראש ידוע לכל כחו המופלא בהגיון ומליצה ובנועם שיריו היקרים והמופלאים שבאו ונדפסו בפתחי ספריו ובהקדמותיו היקרות לשאר מפרי החכמים, כי רבינו יוסף זצ"ל היה איש האשכולות במלא מובן המילה, איש שהכל כלול בו, כליל החכמה והמדעים, כליל הבינה, כליל באהבה וחיבה, הן כל אנשי הערים שהיה בהן ומחוצה להן כשזוכרים את שמו המה יתנו, המה יפארו את מעלותיו. כי איש פלאי היה, ועם כל מעלותיו הרבות, המאירות וזורחות כאור השמש, עוד היה מגלה טפח ומכסה טפחיים, ולכן יהא זה מן הקושי לבא ולתאר בשרד את מעלותיו, אך לכבודו אמרתי אוחילה לדבר ויהי מה, ואהי כמציץ בין החרכים. גדלותו בתורה ובכל חכמה, היה גאון עצום בכל מכמני התורה, כי היה בקיא בכתבי הקודש עד להפליא, וכן דברי המשנה והתלמוד והראשונים היו מונחים אצלו כמאן דמנח ליה בכיסתא, וכל ספרי הפוסקים היו חרותים לו על לוח לבו, זאת לבד מגדלותו בחכמת המליצה, הדקדוק והשיר, וגם מספרי החקירה האלהית לא הניח ידו, כאשר יראה כל מי שמציץ מעט בספריו הקדושים, איך הם מלאים מזן אל זן, וגדושים בידיעות מפליגות בכל תחום וענין. צא וראה לדוגמא את ספרו הגדול אוצר המכתבים, שיש בו ידיעות מופלאות בפשטי לשון הכתובים, בסוגיות עמוקות ועמומות בש"ס ופוסקים, בקושיות והויות דאביי ורבא, ולכל קושיא בדברי הש"ס והפוסקים הוא עונה בצורה מופלאה, ושוטח הדברים כשמלה, שמורה בכל וערוכה, עד שכל חיך מעדנים תמצא.
(דברי פתיחה של הרב דוד משאש זצ"ל לאוצר המכתבים ח"א בהוצאת מכון "כתר שלום")
כמוהר"ר שלמה משה עמאר שליט"א:
ויהי איש אחד מן הרמתים, הוד פניו מאיר עינים, דומה כמלאך מן השמים, מראהו מתוק ומאיר עינים, זיו אורו מזוקק שבעתים, חן ה' עליו מלוא חופנים, טהור וזך ונקי כפים, נועם מדותיו כזהב פרויים, מרוקם משובץ בעדי עדיים, וכל רואהו שואל, הזה מחניים. פני משה כפני חמה, האשל אשר ברמה, יוסף דעת יוסף חכמה, על אחת כמה וכמה, האירה פניו בעצמה, שם ניצבה גם קמה, תורתו תורה תמימה, עטפה וחנונא בהינומא, יפה כלבנה ברה כחמה, שלם הוא ומשנתו שלמה, יראתו זכה ותמה, מושרשת בנשמתו פנימה, הוא מוצב ארצה וראשו השמימה. הוצק חן בשפתותיו, בהם הביע את דעותיו, בשיעוריו ודרשותיו, אמריו ורעיונותיו, וכל שומע אמרותיו, נרגש מאוד יקרותיו, לטעום מתיקות פירותיו, צוף דבש יזל מאורותיו, בין כוכבים עליותיו, ברכות שמים הם ברכותיו, חובק דורות עולם בזיכרונותיו, ימות עולם מקופלים באגרותיו. האדם הגדול בענקים, בנן של קדושים וצדיקים, שמו נודע בין גדולי הפוסקים, אשר בחכמת התורה מעמיקים, צוללים במעמקיה ולא שבים ריקים, תורתם שלמה לא לחלקים, יעלו שמים ירדו תהומות לעמקים, להעלות פנינים מזוקקים, תורת ה' משחקים, וכולם שומעים ומשתוקקים, נאלמים ומרותקים, כי אורות התורה עלי לבו חקוקים, והוא מעביר שמועה מן המעתיקים. מגדולי הגאונים בדורו, זיוו והדרו, משוש העולם ומאורו, מורנו ורבנו ועטרת ראשנו, כקש"ת רבי יוסף משאש זללה"ה. מגדולי חכמי ודייני מרוקו בדורות האחרונים, והרב הראשי וראב"ד מקודש בעי"ת חיפה ת"ו.
(דברי פתיחה של הרב שלמה משה עמאר שליט"א לנחלת אבות ח"א עמ' טו)
כאמור, הוריו של היו"ם הם רבי חיים משאש ומרת שמחה לבית גנו (זנו). אחותו מאב ומאם הייתה מרת מירה (מרים) אשת הרב מכלוף טולידאנו זצ"ל. עם פטירת אימו של רבנו – שמחה, נשא רבי חיים אשה נוספת ושמה ביידא למשפחת בוסידאן, והתווספו לרבנו אחים נוספים: מרת זוהאר אשת ר' מימון רואש (ולאחר פטירתו הייתה אשר רבי יעקב בירדוגו), ר' ידידיה משאש, ור' סידי חיים משאש.
היו"ם בעצמו נשא לאשה את מרת שמחה בת רבי אהרן הכהן ז"ל בזיווג ראשון, ובזיווג שני את מרת רחל בת הרב יחיאל אלכריף ז"ל.
שנים רבות חיכה היו"ם לפרי בטן שימלא את עולמו באושר ויאיר את חייו באור הגדול המיוחד ושמור רק לילדים. הוא לא הפסיק להתפלל בחייו על הברכה הגדולה הזאת שנקראת ילד.
פעם אחת עלה רבי יוסף לקברו של הצדיק רבי עמרם בן דיואן זצ"ל (הקבור בעיר וואזאן שבמרוקו) ובקש מהצדיק שיזכור את האהבה הקדומה שהייתה לו עם סבו, את הקשר המיוחד שהיה ביניהם, ואת העובדה שרבי עמרם התארח בבית של הסבא הגדול שלו רבי זכרי משאש כמעט שמונה שנים (בעקבות מלחמת שבטים שהתפרצה מסביב למקנס ולא אפשרה לצאת מהעיר). בתוך כך בקש רבי יוסף מהצדיק רבי עמרם שיעמוד עליו בתפילה לפני הקב"ה ויברכהו בבן זכר. באותו ביקור גם כתב רבי יוסף פיוט המדבר בשבחו של רבי עמרם. וכך כתב:
"קבר קדשך באתי, מארץ מולדתי נסעתי, וכחי ענתי, בדרך בהרים ונחלות / רב עמרם.
ועמוד ברוב תחנונים, לפני האל שוכן מעונים, בבנים הגונים, יפקוד אותי נורא עלילות / רב עמרם.
אהבתך עם הורי זכרי, הוא הקדוש רבי זכרי, אשר בתוך עירי, הגיתם נסתרות ונגלות / רב עמרם".
תפילתו של היו"ם נשמעה היטב בשמיים והוא זכה לבן שקראו – אליהו. לימים רבי אליהו החזיק בכל כתביו המקוריים של היו"ם ופעל במרץ להוציאם לאור עולם ולהנחילם לכלל הציבור. זכה רבי אליהו והותיר אחריו משפחה גדולה וענפה. זכה והתקיימה בו תפילתו של רבנו: "אנא ה' אלוהינו, שלשל נא עוד את משפחתנו עד דור אחרון, בזרע קודש בעלי יראה וכשרון, חכמה ותבונה ודעת יתרון, עושר וכבוד השקט ושלוה גיל ורון, שיהיה לשם ולתהילה בעדת ישורון" (הקדמת המחבר לשו"ת מים חיים א).
סטודנט, חוקר הגות ומסורת של קהילות הספרדים
