הרב יוסף גנאסיא (תר"ם–תשכ"ב, 1879–1962) היה מגדולי חכמי אלג'יריה במאה ה-20, דיין, פוסק ומנהיג קהילתי שנודע בחכמתו, בענוותו ובחריפותו ההלכתית. כיהן כרבה של העיר קונסטנטין שבאלג'יריה, והותיר אחריו ספרים רבים שבהם ניכרת שליטתו הרחבה בש"ס, בפוסקים ובמנהגי חכמי המערב. הרב גנאסיא עמד על משמר התורה והמסורת בתקופה של שינויים וגלויות, ופעל רבות לשימור מורשת יהדות אלג'יריה גם לאחר עלייתו לארץ ישראל. הוא נחשב לעמוד תווך במסורת הפסיקה הספרדית-צפון אפריקאית, והמשיך דרכם של חכמי המערב בשילוב בין עומק תורני ליישוב הדעת ונאמנות למסורת. תרגם ספרות רבה לערבית מרוקאית ולצרפתית.

היה מהמנהיגים הרוחניים של הציונות באלג'יריה לאורך כל שנותיו כרב בקהילת קונסטנטין. לאחר קום מדינת ישראל ניהל קשרים עם הרב הספרדי הראשי הראשון – הרב עוזיאל, וכן עם יצחק בן צבי וגורמים נוספים בישראל.